שימוש בציוד למטרות ספורטיביות החל לפני אלפי שנים עוד מימי יוון העתיקה, עם זריקת דיסקוס והטלות כידון, ועד תחרויות יידוי והעפת חפצים בסקוטלנד ואירלנד. בכל מקום בו ציוד משתתף בתחרות הספורטיבית, מתעורר הצורך במאפיינים אחידים לטובת תחרות ספורטיבית על בסיס שוויוני. מהצד השני של המטבע, דוחפת ההתקדמות הטכנולוגית את השינויים והשיפורים בציוד עוד ועוד קדימה. אז היכן זה נעצר?
צ פ ו | הביקורת על הנעליים שנעל אליוד קיפצ'וגה
עוד כתבות בנושא בשוונג
מסתמן: ייאסר השימוש בנעלי נייקי שמשמשות לשבירת שיאים
נייקי סגרה את "פרויקט אורגון" בעקבות פרשת עבירות הסמים
מנכ"ל נייקי העולמית פורש לאחר לפרשיית הסמים
במקצועות השדה באתלטיקה, דוגמת זריקת דיסקוס, הטלת כידון, הדיפת כדור ברזל וידוי פטיש, אין שאלה. הציוד חייב להיות אחיד לכל הספורטאים, עד רמת המיליגרם במשקל והמילימטר בהיקף ובאורך. בארה"ב נאלצה ליגת הבייסבול לקבוע כללים נוקשים ביחס למחבטים בכדי ליצור אחידות בחומרים מהם ניתן לייצרם. כך נחקקו חוקים דוגמת איסור על שילוב שעם (או חומרים קלים או "קפיציים") בתוך מחבט הבייסבול (Corked bat) כדי למנוע יתרון פסול במחבט; נחקקו גם חוקי איסור על מניפולציות או "שיופים" לכדורי הבייסבול. הפוטבול האמריקאי, שטולטל לפני שנים בודדות על ידי פרשיית "דיפלייט-גייט" (Deflategate, על משקל ווטרגייט), בה הקוורטרבק המפורסם של ניו-אינגלנד, טום בריידי, הואשם בשימוש בפוטבולים אליפטיים שהופחת בהם לחץ האוויר, במטרה להקל על הדיוק בזריקה ועל התפיסה.
ענף האופניים: האופניים קלים מדי
עולם תחרויות האופניים עובר וממשיך לעבור, שינויים טכנולוגיים דרמטיים. בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, צורתם הגאומטרית ומאפייניהם הטכנולוגיים של אופניים מסוגים שונים הפכו לכל-כך נבדלים אלו מאלו, עד שלעתים נראה שהרוכבים מקבוצות שונות משתתפים בתחרויות על כלים מסוגים שונים. באופני הכביש, גם המשקל הפך גורם מחלוקת, כאשר חלק מהיצרנים החלו לבנות אופניים קלים בצורה קיצונית, אך גם שבריריים פוטנציאלית. הקבוצות והרוכבים רצו כמובן להשתמש באופניים הקלים ביותר בשלבים ההרריים, אך בשלבים אלו, שמשופעים גם בירידות, כל מהמורה או אבן בכביש, עלולה היתה לגרום להתנפצות האופניים השבריריים לרסיסים תוך כדי תעופה ב-90 קמ"ש במדרון.
לאנס ארמסטרונג, שהיה ידוע כאובססיבי לציוד האיכותי והמהיר ביותר, מרמת הצמיגים והגלגלים, דרך גלגלי השיניים, השרשרת, הגאומטריה, הקסדה, צורת הבקבוק, הביגוד וכל תו ופסיק אחר, נהג לדרוש מנותני החסות שלו ציוד אותו הוא כינה – "The shit that will kill them", כאשר ה-Shit היה הציוד שלו, וה-"them" היו כמובן מתחריו.
"הכשירו את הקנונדייל שלי". הפרסומת של קנונדייל
איגוד האופניים הבינלאומי הבין שבמרוץ החימוש הטכנולוגי הזה, הקורבנות יהיו השוויון התחרותי ובטיחות הרוכבים. הוא הטיל מגבלות נוקשות לא רק על הגאומטריה של האופניים (ו"איפס" את שיאי העולם ברכיבה למשך שעה), אלא גם על משקלם. באותם ימים, הונהג משקל מינימום של 6.8 ק"ג (כ-15 פאונד), כולל כל האביזרים המחוברים לאופניים. חברת קנונדייל שהיתה בין הראשונות להציג בדבוקה המקצוענית אופניים קלים יותר, יצאה בשנת 2003 בקמפיין מתריס שהציג את רוכביה כ"עבריינים" על חוקי האיגוד הבינלאומי, הדורשים "הכשירו את הקנונדייל שלי". ללא הועיל. משקל המינימום לאופניים נותר כשהיה. חלק מהחברות מוסיפות לאופניים, גם היום, משקל מלאכותי, כדי להגיע לסטנדרט הנדרש. גם ענף הטריאתלון ידע, בעיקר החל משנות התשעים, תצורות גאומטריות מגוונות, ולעתים מוזרות, של אופני טריאתלון. גם שם, הוגבלו מבני האופניים, תחילה, בטריאתלונים למרחק האולימפי.
ענף השחייה: בגדי הים המסוממים
בשנים 2008-9 פרצו לעולם השחייה התחרותית בגדי ים חדשניים. הם היו עשויים מחומרים מורכבים, הם כיסו כמעט את הגוף כולו, והחיבור בין חלקי בגד הים, נעשו בדרך של הלחמה במקום תפירה. הטכנולוגיה, שהספיקה בטווח זמן של שנה להתקדם ולהשתפר עוד ועוד, פעלה על שלושה מאפיינים עיקריים – משטח חלק במיוחד (לעתים דוחה מים, שחותך את המים בקלות יותר מעור האדם), ציפה "נייטרלית" (חלק מבגדי הים לא שקעו, ובאופן אפקטיבי, הציפו טוב יותר מבגד ים הטקסטיל שלה התקופה, שצפויים היו לשקוע כשהם ספוגי מים) ולחץ על שרירי השלד, שנועד למנוע מהם לזוז במים באופן שמייצר גרר הידרודינמי (על היסטוריה של בגדי הים התחרותיים – ראו כאן).
נאדה היגל עם חליפת השחייה התחרותית | צילום: Verbatimdat (ויקימדיה)
במהירות הבזק, מבול של חברות הציפו את השוק בבגדי ים עם כיסוי גוף מלא לגברים ולנשים (כולל כיסוי מלא של הידיים והרגליים). כמעט 200 שיאי עולם בשחייה נשברו שוב ושוב, תוך פחות משנתיים ואיתם גם אלפי שיאים לאומיים ברחבי העולם. אולי דווקא בגלל היכולת המהירה של חברות בגדי ים קטנות לייצר בגדי ים תחרותיים אפילו יותר מהיצרניות הגדולות בענף, הבינו בשחייה מהר מאד שאת ההתפרעות הזאת צריך להפסיק (דבר שקרוב לוודאי היה מתעכב אם רק 2-3 חברות ענק היו מצליחות לייצר יתרון טכנולוגי, ודורשות שלמר אותו). שנת 2009 היתה השנה האחרונה של בגדי הים ה"מסוממים". לאחריה חוקק בשחייה החוק שמחייב שבגד הים יהיה עשוי מבד טקסטיל. עבור גברים ונשים, נאסר על בגד הים לרדת מתחת לברכיים. עבור גברים, אסור היה לעבור מעל לגובה הפופיק.
הקהל חזר לראות את השחיינים ואת הגוף שלהם בתנועה. היצרנים המשיכו לחפש ולמצוא יתרונות טכנולוגיים, אך בפערים קטנים בהרבה. ענף השחייה ניצל. שיאי העולם שנקבעו אז, בצורה חוקית, עמדו בעינם. הם נמחקים לאט בזה אחר זה מספרי השיאים. בעיקר אצל גברים, כמה מהמרכזיים שבהם עודם עומדים על כנם.
ענף הריצה: הוויכוח על נעלי הטרמפולינה
באיחור של כעשור ויותר, הגיע הוויכוח הנושן על שיפורים טכנולוגיים לנעלי הריצה. הוא נובע עתה, מסדרת נעליים חדשה שיצרה נייקי, אשר גם לפי הצהרות היצרן, מעניקה יתרון תחרותי. נעליים שאחד מהרצים האמריקאים המובילים שהשתמש בהם במרתון שיקגו, תיאר כ"לרוץ על טרמפולינה". חברות נעלי ריצה אחרות אמנם פועלות לפיתוח דגמים מתחרים, אך נייקי דאגה לשריין את עצמה בפטנטים ובשנים של פיתוח מוקדם, והמתחרות עדיין מתקשות להדביק את הקצב. השאלה שעומדת היום לפתחם של קברניטי הענף, פשוטה כתמיד – האם (כמו שנעשה באופניים, בשחייה ובטריאתלון, ואפילו במרוצי מכוניות), יש לקבוע תקן מגביל לנעלי ריצה, בכדי לשמר את התחרות, כתחרות בין ספורטאים ולא תחרות בין מפתחים.
אליוד קיפצ'וגה ומכתיבי הקצב בניסיון לרדת משעתיים במרתון | צילומסך יוטיוב
הוויכוח גועש. הוא ללא ספק מתודלק מכך שתאגיד הענק נייקי – שספג מכות קשות בשנת 2019 עם פרשת ההשעיה של אלברטו סלזאר, סגירת פרויקט אורגון (פרויקט הדגל של החברה), הטענות לאפליית ספורטאיות וסיום העסקתו של המנכ"ל – עומד עדיין לבדו עם נעליים שמייצרות יתרון ממשי. דלק נוסף למתנגדי ההגבלה התקנית, הוא הרעב של חובבי הריצה, ספורט שנשלט על ידי השעון לשיאים חדשים. אלו גם אלו, טוענים בשם הקידמה, אבל בעיקר, רוצים לראות רצים שוברים שיאים. נייקי רוצה לראות את זה קורה אך ורק בנעליים שלה.
מהצד השני, דורשי "מגרש התחרויות האחיד" – כפי שאותם ענפי ספורט כמו דיסקוס, כדור ברזל, כידון ופטיש הם אחידים, כפי שישנן מגבלות על מקלות בייסבול וכפי שהוגבלו האופניים בכביש, ובגדי הים בבריכה, דורשי התחרות ההוגנת עומדים על מגבלות תקניות אחידות שימנעו מקבלת יתרון תחרותי.
רוב דה קסטלה, שיאן ואלוף העולם האוסטרלי במרתון בשנות השמונים אמר לאחרונה: "הרעיון של ריצה עם קפיצים על הרגליים הוא מגוחך. חייבים לטפל בזה. אני לא בעד טכנולוגיה במקום שבו היא מעניקה יתרון לא הוגן או לא טבעי. נעלי הריצה התקדמו בצורה דרסטית, אבל מעולם (עד עתה) לא היה מצב שבו נעשה שימוש במשפר ביצועים מלאכותי". מנגד, המרתוניסט המוביל בעולם היום, אליוד קיפצ'וגה, שהשיג את הישגיו האחרונים כשלרגליו נעלי הטרמפולינה של נייקי, אמר: "התאמנתי קשה. הטכנולוגיה גדלה ואי אפשר להתכחש לה. אנחנו צריכים להתקדם עם הטכנולוגיה".
נראה שהטלת מגבלות אחידות איננה היום שאלה של "אם" אלא של "כמה". בסופו של דבר, יש להניח שתימצא פשרה רגולטורית, שתציב סטנדרטים מדידים וברורים כדוגמת עובי הסוליה המותר, מספר שכבות הסוליה, ומידת הקפיציות של החומרים ממנה היא מורכבת. גם השוויון התחרותי ידרוש זאת, אבל גם החשש שהבאת נעלי טרמפולינה קפיציות לקיצון, עלולה לייצר סיכון של פציעות.
עבור נייקי, המאמץ הוא להכניס את נעלי הטרמפולינה החדשות שלהם, מתחת הטווח המותר. אם אנחנו מכירים את נייקי, תהיו בטוחים שהלחצים, הלובי, וההקשר הכספי של תמיכה בתחרויות אתלטיקה ברמה העולמית, עובדים שעות נוספות. לטובת הענף, נקווה שבסוף כל מחול האינטרסים הזה, תימצא תוצאה שהיא גם צודקת, גם מאפשרת לענף הריצה להתקדם לעתיד תוך שמירה על מגרש תחרויות אחיד, גם מונעת סיכון לספורטאים, וגם מאפשרת שיפורים שאינם חורגים מכל העקרונות שנזכרו לעיל. משימה מאתגרת בלשון המעטה.
