לכל הטורים של נועה זילברמן בשוונג

וידוי כבד פה לפניכן, לאחרונה הצטרפתי לקבוצת תמיכה לאנשים שיש להם תלות במשהו ויש להם בקשה ורצון להפסיק עם התלות הזו. זה יכול להיות חומרים חיצוניים כמו סמים או סיגריות, וזה יכול להיות מסכים, התנהגות רגשית, או כל תלות אחרת שעושה לנו רע.

"הוא הקול הזה שמקטין, ומסרס ומונע ממך לחוות", נועה זילברמן | צילום: עידית ניסנבאום

עוד טורים של נועה זילברמן בשוונג
שמנה ובריאה – יש דבר כזה?
הדברים שאנחנו לא מדברות עליהם
הצד הפחות יפה של "תקופת חיטוב"

במסגרת המפגשים נחשפתי למונח "המוח המסוכן שלי"*, שמתאר את הקול שבתוכנו שמפתה אותנו שוב ושוב לחזור לתלות שאנחנו כל כך שונאים, ולמעשה משיב אותנו לדפוסי חשיבה ורגש הרסניים שלא משקפים את האמת שבתוכנו ובעולמנו, אלא איזה פצע ישן שנחרט בנשמתנו וגופנו.

כחלק מהתהליך שאני עוברת שם, העמקתי את ההתבוננות בקול הזה. לרגעים הצלחתי לא להזדהות איתו כמשהו שהוא אני, אלא הסתכלתי עליו ועל מה שהוא אומר לי משל הוא אדם חיצוני שמדבר אלי ואני לא חייבת לקחת בחשבון את כל עצותיו ודעותיו.

וכשהקשבתי באופן הזה לאמירות של "המוח המסוכן שלי", יכולתי לראות את זרועותיו הארוכות נשלחות לכל חלק בחיי, מחשבותיי, רגשותיי וכיוצא מכך גם מעשיי.

הוא יאמר לי שאני לא יכולה, שלא אצליח, שאני לא אהובה, שאני אשמה. הוא יכריז קבל עם ועדה שנכשלתי במבחן עוד לפני שניגשתי אליו, הוא מנבא רעות והוא בעיקר מעכב ואף מבטל שינויים והתקדמות.

הוא הקול שימנע ממך ללכת לשיעור ניסיון שכל כך רצית, הוא הקול שיאמר לך שכולם במכון מסתכלים עליך וישאיר אותך צמודה להליכון, הוא הקול שבגללו לא תצטרפי לקבוצת ריצה, או תוותרי על לשחות בבריכה למרות שאת ממש אוהבת מים אבל את יותר פוחדת מלהיראות בבגד ים בפומבי.

הוא אותו הקול שיאמר לך ש"למה לנסות כי גם ככה את תפסיקי תוך שבועיים וחבל על המנוי, ויותר מזה: חבל על הבושה שתלווה אותך כשתכשלי".

הוא הקול הזה שמקטין, ומסרס ומונע ממך לחוות, להתנסות, לחיות ולנוע.

ככל שאנחנו גדלים אנחנו חווים עוד ועוד חוויות, ויש טעות (חלקית) לחשוב שככל שהחוויות הללו יהיו טובות יותר ככה נעז יותר לנסות. זה נכון, אבל האמת המלאה יותר היא שככל שנקבל כלים להתמודדות עם חוויות קשות, כך נוכל לשוב ולנסות.

ככל שנתייחס לניסיון ולאי ההצלחה הרגעית כחלק מהדרך ונוכל להכיל את הקושי הרגשי הנלווה לכך, כך נוכל לייצר התמדה ואיתה הצלחה. אם תסכימי להסתכן, לצאת מאזור הנוחות שלך וללכת לבריכה, אולי יהיה קשה, אבל אולי יהיה נפלא?

המוח המסוכן שלנו מסכן, הוא חווה לא פעם אכזבה וכישלון, והדרך שלו לשמור עלינו היא לשמור אותנו במקום, בלי ניסוי וגם ללא טעיה, אבל הפועל היוצא של זה הוא שגם אין שינוי וצמיחה.

יש לנו איזו מן ציפייה והיאחזות בחיים למושלמות, או לפחות לחזות כזו. כמה קשה להיות בפגיעות, בחשיפה, כמה קשה לי להודות שאני בקבוצת גמילה.

כמה קשה להיות ברמת הכושר הכי פחות גבוהה בשיעור, כמה מביך אנשים להגיע לרחבת המשקולות והמכשירים ולא לדעת איך להשתמש בציוד כשמסביב כולם כל כך "מבינים".

אבל אין הצלחה בלי פגיעות ובלי הסכמה לנסות, לצאת אל המגרש ואולי להיכוות. ואם החוויה הזו תהיה לאותו הרגע או לחיים שלמים, זה כבר בידיים שלנו.

"המוח המסוכן" הוא הקול שמפתה אותנו לחזור לתלות שאנחנו כל כך שונאים | צילום: shutterstock

כשאת פוחדת לעשות שינוי, תחשבי מה עומד בבסיס הפחד הזה. תרדי בשרשרת השאלות מטה ותגיעי למקור. כי המוח המסוכן ייתן מלים מכובסות של "אין לי כוח", "אין לי זמן", "זה לא כזה חשוב", "אני לא באמת יכולה", "מה הטעם", "פאדיחה". ואם תתעקשי לברר ממה הוא באמת פוחד, אולי תוכלי להתעמת איתו ולומר לו שהוא טועה, שגם אם מישהו יעיר הערה, וגם אם הפחד שיסתכלו יתגלה כנכון – אז מה? מה זה אומר? מה כבר יקרה? האם בגלל זה אני לא אנסה? האם זה אומר שאין לי זכות לקחת חלק בעולם? לנסות ולטעות ולהיות?

הקולות הללו עוד קיימים בי בעוצמה גבוהה, אבל מיום ליום אני משתדלת להקשיב להם כמאזינה נפרדת שבוחרת מה מתאים לה ומה לא, מה יקבל התייחסות ותהייה ולמה אני אומרת "תודה מתוקי, אבל אני כבר בוגרת ולא ילדה, אתה יכול לשחרר, אני כבר אסתדר".

* קרדיט להמשגה של המוח המסוכן ולמרחב תומך: נקודת יציאה, משתחררים מהתלות

נועה זילברמן | מאמנת כושר אישית, הוליסטית ובודי פוזיטיבית