זאת לא הייתה שאלה של כן או לא. אני ידעתי שאת הישראמן הזה אני עושה וסוגרת מעגל לשנה שהתחילה כמה ימים לפני ישראמן 2022, בו במקום לרדת לחג המדהים הזה באילת, קיוויתי שהגיבור הקטן שלי ישרוד את חדר הניתוח.
בכללי, יש לי סיפור לא פתור עם החג הזה. ב-2021 התכוננתי לחצי הראשון שלי שבוטל בעקבות קורונה, זינקתי לחצי "הלא רשמי" יחד עם עוד מאות ספורטאים שבאו לעשות אימון על מסלול התחרות. ב-2022 כאמור הבנתי שיש אתגרים קצת יותר גדולים מרוחות "האימה" של המדבר. והשנה – פעם שלישית – גלידה. ואני מהמכורות לבייגלה מלוח עם מלא רוטב… ולישראמן!
כל הכוכבים שלי היו אמורים להסתדר. שנה שלמה שאני מדמיינת את הרגע בו הילדים מחכים לי בקו הסיום ואני חוצה עם חזקי הולך על שתי רגליו את קו הסיום. סגירת מעגל של שנת הסרטן, הגשמת משאלה לחזקי שביקש מה"ליצנבולנס" לרדת לאילת לצלול עם דולפינים ולהיות בישראמן. משאלה אגב שריגשה אותי מאוד – החיבור של הילדים לתחביב המוגזם שלי מרגש אותי כל פעם מחדש. לא שקשה לרגש אותי או לגרום לי לבכות, אבל החיבור הזה של הספורט והילדים היא תחושה ממכרת. מפה לשם הכל היה אמור להיות מדהים. אמור.
איך שבאנו לצאת לאילת התחילו הסימנים. פתאום חזקי מקיא ומדווח על חולשה כללית. יצאנו לשדה אחרי שיחה לרופאה ועם התקף לב ראשון ברשימה. מגיעים לאילת והוא מדווח על כאבים נוספים, שכל אחד כזה גורם לי להריץ בראש סרטי אימה שרק השטן מכיר. מפה לשם, רשימה של התקפי לב, וליצניות רפואיות שמבטיחות לחזקי טיפול ליצני נהדר שיחזיר אותו לעניינים.
"יצאנו לשדה אחרי שיחה לרופאה ועם התקף לב ראשון ברשימה" | צילום: פרטי
מגיעים לאילת לאזור התחרות, הלב שלי בדופק חריג, אני מתרגשת מינימום אני מתחתנת היום. לדעתי אם היו פרסים על רף התרגשות אני מקום ראשון כללי עלית. רמת הפקה בינלאומית. הכל מוקפד, בסטייל, הספורטאים מקבלים יחס מדהים מהצוות, מיליון פינוקים החל מפיצות לשחיינים שהתאמנו על המסלול ועד לפיצוחים, פירות, שתייה, בירה (בלי אלכוהול כמובן!). כשיוצאים משטח החלפה, כשנרשמים, פשוט חו"ל. וזה עוד בלי לדבר על הסטייל והצבעים (אלוהים כמה שאני אוהבת ורוד פוקסיה). אם אם אפשר היה להתחתן עם צבע – פוקסיה היה בעלי.
הגענו לאקספו, פתחנו עמדה עם אמבולנס הליצנים. זה המקום לומר תודה ענקית! לשוונג, לגיא, למירב ובעיקר לכם!!! 30 אלף ש"ח גויסו רק מאנשי הישראמן לפעילות מצילת החיים של "הליצנבולנס". שזה אומר עוד שמונה ילדים חולים שיוכלו לקבל תמיכה ב-2023 מאמבולנס הליצנים.
והם מצילים חיים, באחריות. זר לא יבין זאת, ואני יודעת שזה נשמע מופרך. אבל כשהילדים חוזרים מיום עם "הליצנים" הם מרגישים טוב יותר. הרופאים כבר הפסיקו להרים גבה – הם יודעים שילד שחוזר מ"טיפול" עם הליצנבולס יחזור בריא יותר. וכמה הזוי, הם לא חלק מסל התרופות, למרות שהם התרופה בעצמה. אז שוב תודה תודה תודה לכם!
עמדת הליצנבולנס בישראמן | צילום: פרטי
יום לפני, חזקי חוטף וירוס, התקף לב מספר #525312864337649 ברשימה ואני פשוט לא יודעת מה לעשות. לזנק? לא לזנק? לוותר? למות? לצחוק? לבכות? פשוט מצב כפית…
לילה לפני לא מצליחה להירדם, חזקי מטריף אותי מדאגה. מגיעה לקו הזינוק בוכה ושואלת את גל (המאמן) מה לעשות. הוא שאל אותי אם אני רוצה לזנק, עניתי שכן, מאוד. אז הוא אמר שהולכים על זה בבגרות. מקסימום מפסיקים. ידעתי שאם לא אתחיל, לעולם לא אדע אם יכולתי לעשות את זה או לא, וכאמור – ממש ממש רציתי להגיע לקו הסיום.
השחייה הייתה רגועה וטובה, ויצאתי נושמת סדיר לרכיבה. 55 ק"מ ברכיבה אני מרגישה סביר. רוכבת לאט ובזהירות כשהמטרה היא להגיע לסוף. ומשם הכל משתבש. הגוף לא מחזיק יותר, אני מתחילה לזגזג ופשוט מרגישה זוועה. אני מנסה לחשוב צלול ולא באמת מצליחה עם החוסר חמצן הזה במוח ורוחות הישראמן הידועות לרעה מאוד. אני לא ממש זוכרת אבל איכשהו בק"מ 67 עוד שניה נפלתי מהאופניים, ומשם פוניתי באמבולנס (לא של הליצנים) אחר כבוד לאוהל המתפרקים.
אני יודעת שזאת רק תחרות
ויש גם תוצאות יפות ברקורד
אין לי ספק ביכולות שלי
אבל אין לי כוח יותר
מרגישה שהכל כל כך לא יציב
ואי אפשר לתכנן כלום
וכל יום הוא חרדה מצטברת, שאני מדחיקה בטירוף
אבל במאני טיים הגוף שלי צועק הצילו.
אולי זה הזמן להירגע
להמשיך להתאמן רגוע בשביל הכיף
בלי פרויקטים, בלי ציפיות.
ופשוט לחכות לימים רגועים יותר. שאני בטוחה שיבואו.
ישראמן 2024 חכי לי בבקשה שוב בפוקסיה – אין ברירה אבל אני את הסיפור הזה חייבת לפתור
ושמעתי גם יש מבצע הרשמה עם אזניות ממותגות מתנה. בקיצור, אני באה.
כבוד.
והייתי מציע כמו שכתבת, "רגוע, בשביל הכיף, בלי פרויקטים, בלי ציפיות"
והכי חשוב בריאות