דרך ביטולו של "הטור של ישראל" אפשר להצביע על אחת הבעיות הגדולות של הספורט הישראלי בכלל וענף האופניים הישראלי בפרט
מאת:יאיר בן עמי
כאשר בא אדם, או גוף, לארגן מרוץ אופניים הבעיה הראשונה היא עליות הנובעות מסגירת כבישים. אלו יכולים להגיע לעשרות אלפי שקלים למרוץ קטן ועד מאות אלפי שקלים למרוץ בן מספר ימים. אפשר היה לומר בקלות כי משטרת התנועה של ישראל אינה רוצה בקיומם של מרוצי אופניים ולכן קובעת תעריפים לא קבועים, מאוד יקרים וכאלו אשר ברור מראש כי יובילו למשא ומתן דומה לזה שתעשו על שטיח בעיר העתיקה.
מצד שני אפשר גם לנקוט בציניות ולהצביע על התוספת לשכר שוטר בזכות העובדה כי רוב המרוצים נערכים בשבת. כעובדה היא מספר מתחרים מנימאלי, החייב להיות מאוד גבוה, כדי לקיים מרוץ אופני כביש ללא הפסד כלכלי גדול. אבל זו אינה הבעיה המרכזית של ענף האופניים התחרותי אלא קיומה או אי קיומה של התחרותיות כעובדה מובנית בתרבות האופניים הישראלית.
אדי מרקס, גדול רוכבי האופניים בכל הזמנים, אמר השבוע כי המזה"ת הוא המקום הכי טוב לקיום מרוצי אופניים בחודשי החורף. טוב, הוא לא אמר מזרח תיכון אלא הצביע על קטאר ועומן כמקומות נפלאים וזאת בזכות העובדה כי הוא עובד עבור ASO החברה המארגנת את הטור דה פרנס וגם את מרוצי הקטעים הנערכים בקטאר ועומן. אבל לפחות את הסיבה של מקום המצאנו או מזג אוויר ביטלנו כשנבוא לחשבון עם ענף תחרויות אופני הכביש בישראל.
פחות מ- 250 מתחרים בתחרות פתיחת העונה של איגוד האופניים.
בתחילת החודש נערך מרוץ פתיחת העונה בנגבה. מסלול מישורי, קצר יחסית ובארגון נוח לכל רוכב הרוצה להיות תחרותי. מכאן מתבקשת השאלה על כמות המשתתפים הזעומה ביחס למספר רוכבי האופניים בישראל. גם ביחס לכמות הרוכבים ההישגיים מספר המתייצבים לתחרות הוא מזערי. בנגבה, התייצבו פחות מ- 300 רוכבים על קו הזינוק. לסבב טרק (שטח) אשר נערך כשבוע לאחר מכן התייצבו רק 160 רוכבים. ספק אם לתחרות אשר תיערך בשבת בצ'ק פוסט יזנקו חצי מאלו אשר זינקו לסבב טרק.
רוכב אופניים ישראלי תחרותי לא יכול לטעון למחסור בתחריות כפי שהיה בעבר. בחודש פברואר נערכו וייערכו חמש תחרויות כשאחת מהן היא טור אז למעשה אלו 7 תחרויות. הסיבה למעוט משתתפים בתחרויות היא כי רוב רוכבי האופניים הישראלים אינם תחרותיים גם אם הם ההישגיים ביותר וקביעה זו אפשר להשליך על כל ענפי הספורט בישראל.
ספורטאי הישגי יכול לקבוע את המטרה שלו כסיום מרתון טבריה או תחרות איש ברזל של פרנקפורט. לסיים את אלו זה יהיה הישג גדול ולשפר תוצאה זה הישג גדול עוד יותר. כל מי המסיים תחרות של 10 ק"מ וגם מי אשר שיפר את זמנו בטיפוס לנס הרים בלי התייצבות, אפילו פעם אחת בחייו, על קו זינוק של תחרות רשם הישג.
הטור של ישראל- שנה אחת ודי
זהו בדיוק ההבדל בין תחרותיות להישגיות. כשחברת צימוק מארגנת את אירוע רוכב ישראל (שלושה ימים של רכיבה ממטולה ועד אילת) יירשמו יותר מאשר לתחרות אופניים רגילה גם בשנה של הענות נמוכה. כשאותה חברה ייצרה את הטור הישראלי, היחיד החוצה את המדינה מצפונה לדרומה בתחרות, היא גילתה כי רק שמונים רוכבים מוכנים לשלם את המחיר הנדרש לטובת החוויה ולא כולם ישראלים.
ההבדל היחיד בין שני האירועים הוא כי האחד תחרותי והשני הוא הישגי. במציאות של החברה הישראלית האנשים בעלי הגנים ההישגיים ביותר יבחרו, כמעט תמיד, בכיווני חיים אחרים ולא בספורט. זו הסיבה בגינה יש לנו מעט, מאוד, ספורטאים ברמות העולמיות הגבוהות לעומת ענפים אשר אינם ספורטיביים ואשר בהם פרסי נובל וחברות ה- היי – טק המצליחות והנמכרות במיליונים יעידו את היכולות הגלומות בפן האנושי המרכיב את החברה הישראלית.
רוב הספורטאים הישראלים יעדיפו את ההישגיות על התחרותיות ולכן לאחר סיום העלייה לצובה עוצרים בבית הקפה אשר בעליו הבין את הצורך במקום בו אפשר יהיה לספר על התוצאה. הרי תמיד העדנו על עצמנו כי בריצה לספר לחבר'ה אנחנו הטובים בעולם.
יאיר בן עמי
עורך ראשי של אתר shvoong ובעל הטור – מציאות נושכת
קישורים: אופניים, מרוץ אופניים, מרוץ
