מאת:אור
הנסיעה לעין גדי
נסענו לעין גדי. אני וזוגתי והשכן, אשתו ובנו הפעוט. הערב שלפני המרוץ היה גדוש בפעילות לקהל שוחרי הספורט. בבזאר שנערך במקום הצטיידנו בעוד כמה פריטים שהשכן טען שלא ניתן לרוץ בלעדיהם, חולצה נושמת שאמורה לנשום במקומי במהלך הריצה, מכנסי ריצה באורך שהוא עילה למעצר, וכן האביזר השימושי ביותר סרט שיועד למנוע משערי להסתיר את עיני ובכך לספק לי סיבה מצויינת לפרוש מהמרוץ באמצעו. מהבזאר, ואחרי העצירה המתבקשת בחדר האוכל, המשכנו לבית התרבות לחזות במופע אמנותי. מופע שכלל מחול אקספרסיבי בביצוע להקה מבנות המקום, ואחריו מייצג שלום ישראלי-פלסטיני בנושא ההולם של אמנויות לחימה. נטמענו בקהל הספורטאים ומלוויהם כמו שוטרים חשאיים במסיבת טראנס, והשתדלנו לבלוט כמה שפחות.
מופע אומנותי בבית התרבות
הזחל הרעב
לפני השינה נחשפנו לספרים שהביא עימו הצאצא שוחר התרבות של השכן. באופן מיקרי מדובר היה בחומר קריאה רלוונטי ביותר. הראשון "הזחל הרעב" עוסק בהתקף אכילה מופרז של זחל קטן, שהופך לתולעת כבדת גוף, ומשם כמתבקש לפרפר יפיפה. ואילו השני, שהיה בעל תוקף נבואי כפי שהתברר בבוקר שאחרי, נקרא "כולם עושים קקי" וכשמו עוסק בהיפוכה של הפעולה בה התמקד הספר הראשון. כלומר בפעילות ההתרוקנות בעולם החי.
כולם עושים קקי
למחרת בבוקר גילינו שאמנם "כולם עושים קקי" אך לא תמיד בעיתוי המתאים. זאת היתה ריצת הבוקר הראשונה שלנו, שכן עד לאותו יום התנהלה פעילותנו הספורטיבית רק בשעות הערב אחרי עמל היום. הסתבר כי בפני רצי הבוקר ניצב אתגר חשוב ומרכזי שטרם נתקלנו בו עד לאותו שחר בעין גדי. כך מצאתי עצמי במצב המביך בו אני מנסה לרוקן את בני מעיי בזמן שהשכן חובט בדלת העץ הדקה של חדרנו. בעודי מסתגר בחדר השירותים נעזרתי במנטרה של הספר "דגים עושים קקי, ציפורים עושות קקי, פיל עושה קקי גדול, עכבר עושה קקי קטן" וכך הלאה, עד שהצטרפתי גם אני לממלכת החיות.
כולם עושים קקי
בנקודות הזינוק התרכזנו עם שאר המשתתפים. התרגשתי, ניסיתי להישאר ציני, אבל התרגשתי. התרחשותו בחיי של אירוע כל כך לא סביר, נתנה לי תיקווה שאולי החיים עלולים להיות מפתיעים יותר משנדמה לי. בעודי שקוע בהרהורים קיומיים, נשמעה יריית הזינוק, והגוש האנושי התחיל לנוע מתפרס לאורך המסלול. הרצים האתיופים נעלמו מייד באופק, ואיתם גם הרצים היחפים של הנבחרת הירדנית. אנחנו התמקמנו במקום טוב בסוף השובל והתחלנו להתקדם. זה היה קל, ואז הפך לקשה, אחרי חמישה קילומטרים הסתובבנו ונתקלנו ברוח נגדית, ואז זה כבר היה קשה מאוד. זו היתה הפעם הראשונה שחוויתי את התחושה המוצקה שיש לרוח שנושבת בדיוק נגד הכיוון שאליו אתה מנסה לרוץ. היתרון הגדול בכך שאתה רץ פעם ראשונה, הוא שההישג שבו אתה חפץ יותר מכל הוא פשוט לסיים. אתה לא מתעניין בזמן וגם לא במיקום שלך בדירוג הכללי. העובדה שהיחידים שאתה מתחרה בהם משתתפים במקצה ההלכים אינה מורידה דבר בעיניך. הקילומטרים הלכו והצטברו, שבעה, שמונה, תשעה, בקילומטר האחרון הרגשתי שאני כבר שואב כוחות מההכרה שאני כנראה עומד להגיע עד לנקודת הסיום. ואז השביל, שער הסיום, ומבט לשעון התוצאות 57:35, ופתאום גל קטן של חמדנות מרושעת, זה לא רע, זה הרבה יותר טוב משציפינו, והרי בכלל לא רצתי בשביל התוצאה, ובכל זאת למה לא 55 דקות?
ובשבוע הבא "מעבר לשיא" על אפרוריות היומיום אחרי רגעי התהילה בעין גדי.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
