לקריאת המבוא | פרק 01 | פרק 02 | פרק 03 | פרק 04 | פרק 05 |
בפרק הקודם דיברתי קצת על ספר הדאו, והתחלתי לקשר אותו לעולם הריצה: לריצה כדרך, לריצה כעיסוק החורג מגבולות הפעילות הספורטיבית ולנו כרצים, כמי שנמצאים ממש בדרך. עדיין, הקשר מעט עמום מדי. יהיו כאלה שיקשרו את הריצה עם פעילות מדיטטיבית, אחרים עם סבל ואני רוצה לקשור אותה לכמה רגעים עם אלוהים ועם אלוהי הריצה. עליו, כבר כתבתי את הפיסקה הבאה שמתמצתת את מהותו ואולי גם את מהותינו.
כשאלוהי הריצה מתגלה בפנינו | צילום: thinkstock
אלוהי הריצה
אלוהי הריצה מתגלה בפנינו הרצים רק לעתים נדירות. לעתים הוא מופיע באמצעות שליחים, ולעתים הוא שם, ישיר וחד-משמעי, לא מלאך ולא שרף. הוא יכול להיות צבי מלכותי הצופה עלינו מראש הר בבוקר צונן כשאנחנו מפלחים את השבילים במעלה היער, או נשר החג מעלינו תחת שמש רחומה במדרונות המסולעים של ההר. לעתים זוהי ארנבת דוהרת בתלמים החרושים של האדמה האדומה של השדות הפוריים, ולעתים סתם זנב שועל שחומק בין הסלעים הצחיחים של המדבר. בזעפו, אלוהי הריצה יטיח בנו מטר זלעפות או קרני שמש יוקדות, ובנוחו יחלוק איתנו שמיים ארגמניים מלאי הוד או כחול של ים מתקצף. ברגעי החסד הללו תחושות האושר, השמחה והשלווה גואות בנו, ואחריהן גם הכרת התודה – לגוף, וגם לאלוהי הריצה.
ברגעי ההתגלות מתבהרת מהותה של הריצה. לא חוויה נרקוטית של ערפול חושים, וגם לא חוויה סיזיפית של מאמץ אינסופי – להפך. חידוד חושים, ערנות מלאה, מודעות מלאה ונינוחות. הרמוניה עם הטבע הסובב אותנו, והרמוניה עם הגוף שמשרת אותנו. לא התמודדות סגפנית וחדגונית עם משטח ריצה תוך בהייה אטומה במסך ממול, אלא שיחה מרתקת ומעניינת עם מי שרץ איתנו או עם עצמנו. את המולת בית הקפה מחליפים קולות הטבע, ואת הישיבה מחליפה התנועה. בקצב נוח, כזה המאפשר דיבור, צעד אחר צעד נגמאים עוד ועוד קילומטרים. הגוף מכתיב את הקצב, אפשר למהר אך לא צריך. "עזוב, זה סיפור ארוך" כבר אינו עוד תירוץ, הריצה היא הזדמנות לספרו: בפירוט, לאורך קילומטרים רבים. דרמות נפרשות לאורך שבילי העיר והכפר, חוויות אישיות, לבטים, מחשבות, שמחה ועצב. צעדי הריצה המשותפים מחזקים קשרים, מהדקים חברויות, ממרקים את הנפש. העיניים בולעות את המראות המתחלפים, האוזניים מקשיבות בדריכות, כפות הרגליים מרחפות מעל האדמה הרטובה מהגשם. והגוף – הגוף איננו.
סגפנות חילונית במיטבה
מהי ריצה? האם היא דת? האם צריכה או יכולה לקבל מעמד של דת? ההגדרות המילוניות של דת כוללות מילים כמו: אמונה, מסורת, מוסר, וגם מושגים נוספים המתקשרים אצלנו עם "דת" וביניהם פולחן, יום דין, כהונה, דבקות, עליה לרגל, סיגוף, מיסיונריות, דרך, כללי מותר ואסור, נכון ולא נכון, גן עדן, גהנום ועוד. הגדרה יפה נוספת הציע ויליאם ג'יימס בספרו החוויה הדתית לסוגיה: "הדת פירושה – רגשותיו, פעולותיו וחוויותיו של היחיד בבדידודתו, במידה שהוא רואה את עצמו כנמצא ביחס אל האלהי, יהי אשר יהיה הדבר שהוא חושבו לאלוהי".
אנחנו יודעים ומכירים היטב את כל הכתוב ואת כל הנאמר. כרצים, אנחנו מכירים על בשרינו את הדבקות שמוציאה אותנו מהמיטה החמה לאימון גם כשבחוץ קר וגשום, שגורמת לנו לוותר על בילוי עם חברים בגלל אימון הבוקר וגורמת לנו להקריב שעות שינה לטובת תכנית האימונים שאותה אנחנו מבצעים בדייקנות ובחריצות. מעטות הדתות או הכתות שזוכות בחסידים המפגינים רמה כל כך גבוהה של דבקות ומסירות ברמה שרצים מפגינים. אולם לא רק דבקות אלא גם סגפנות, אותו סיגוף הגוף וסיגוף הנפש שאנחנו חווים בקילומטרים האחרונים של התחרויות, באימוני האינטרוואלים הקשים בהם הריאות משוועות לאוויר ושרירי הרגליים קורסים תחת השפעת חומצת החלב ובקילומטרים הלא נגמרים של ריצות הנפח הארוכות. אין דרך טובה יותר להגדיר את כל אלה אלא כסגפנות חילונית במיטבה. ומה בעניין האמונה? במה רצים מאמינים? האם ישנו בכלל מרכיב אמוני בפעולה הזו?
ובכן, המרכיב האמוני גם הוא קיים כי ככלות הכל, הריצה היא אחת הפעולות בחיינו שבהן הצדק, במובנו הפשוט והטהור מקבל ביטוי מיידי. בריצה בא לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר ה-law of nature או כפי שהוא גם מכונה Natural Justice . לא רק הפילוסופים היוונים של המאה הרביעית לפני הספירה כמו סופוקלס ואריסטו הכירו בקיומו. הרבה לפניהם המיסטיקנים המצריים בעולם הקדום של לפני 4000 שנה קראו לזה maat. זהו אותו רעיון שקיבל אחר כך את דמותה של אלת הצדק, ההרמוניה והאמת בפנתיאון האלים המצרי. אנחנו הרצים, בגבולות גופנו, במסגרת תודעתינו ובעזרת מוחנו תופסים, מבינים ומקבלים את החוק הזה כמובן מאליו. המאמצים של כל אותן שעות שבהן בדבקות דתית וסגפנות חילונית הגוף התחזק והנפש חושלה, מאמצי כל השעות הללו יתנו פרי, הצדק יעשה. נתאמץ ונתמיד והגוף יגיב. נעבוד קשה ונזכה לתגמול עצום. אושר, שלווה, סיפוק, ביטחון, כל אלה יהיו מנת חלקנו. לפום צערא אגרא. שלא כמו הבטחות הדת, הגמול שלנו לא יהיה בעולם הבא אלא בעולם הזה. תפיסת הגמול המבוססת על האחריות האישית לא תעורער, לא תהיה התחשבנות בגין חטאי האב בבחינת "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה" (ירמיהו לא 28), לא בקארמה ההינדוהיסטית והבודהיסטית הקושרת והכובלת אותנו למעשינו בגלגולים קודמים. לא ההסתרה שבה נמנע מאיתנו להבין את דרכי האל בבחינת "הַנִּסְתָּרֹת–לַיהוָה, אֱלֹהֵינוּ " (דברים כט 28) , וזהו גם לא הצדק העתיד לבוא שמבטיח ישו לשומעיו בדרשת ההר: "אשריכם אם יחרפו וירדפו אתכם ויעלילו עליכם בגללי. שִמחו וגילו, כי שכרכם רב בשמים" (הבשורה על פי מתי ה, 11- 12) וגם לא כבאיסלאם בו מבטיח הקוראן: "כל המאמין באלוהים וביום האחרון ועושה את הטוב- שכרם שמור להם אצל ריבונם, ולא ייפול עליהם פחד ולא יצטערו" (סורת הפרה-2 פסוק 62).
האם יש מרכיב אמוני בפעולה הזאת? | צילום: thinkstock
מי צריך ניסים?
בריצה הצדק יצא לאור באופן ברור ובמועד ידוע, הוא לא רק יעשה אלא גם יראה. במועד זה, הוא מועד התחרות מתייצב הרץ כאדם העומד ביום הדין ומתייצב בפני אלוהיו. במועד זה הצדק יצא לאור. מי שהתאמץ, התמיד, התאמן לפי תוכנית מתאימה יראה ברכה בעמלו. תורת הגמול, החטא ועונשו, תבוא לידי ביטוי בבחינת צדיק וטוב לו רשע ורע לו. המרכיב מרכזי ביותר בדתות הוא מרכיב האמונה העיוורת. אמונה שלא נשענת על התגלותו הישירה של האל, לא נשענת על הוכחת קיומו בניסים, לא נשענת על מערכת טיעונים והוכחות מדעיות. הדבקות המאפיינת דתות רבות נגזרת מיראת האל, מפחד עונשו בעולם הזה או בעולם הבא מחד ומהבטחת גן העדן או מהבטחת גלגול נשמה טוב יותר בעולם הבא מאידך.
הריצה בהיבט זה היא שונה ביותר. היא אינה מצריכה אמונה ועדיין היא עומדת במבחן תורת הגמול מדי יום ביומו. הריצה מבטיחה אבל גם מקיימת, לא בעולם הבא אלא בעולם הזה, לא בדרכים נסתרות אלא באופן גלוי ידוע ומיידי. התחושה בתום ריצה היא כמעט תמיד טובה יותר מאשר לפניה. הריצה משילה מעלינו מתחים, עוזרת לנו להתמודד עם קשיי היומיום, מפרה את הצד היצירתי שבנו, ממיסה את נוקשות התסכול ומפנה מקום לאושר ושלווה הננסכים על בגופנו ובנפשנו. ריצות הבוקר בימי החורף הקרים הכרוכות ביציאה מהמיטה החמה אל הרחובות הקפואים הן אלו שדורשות את כל תעצומות הנפש וכוח הרצון, והנה, בכל שנותיי כרץ וכמאמן לא נתקלתי ולו ברץ אחד שהתחרט על החלטתו לצאת לאימון, כל כך גדולה התמורה המתקבלת ממנו. אני נחשב כמאמן קשוח שמקיים אימון בכל תנאי מזג אוויר. בעצמי רצתי באנטרקטיקה בטמפרטורה של מינוס עשרים מעלות ובסהרה בטמפרטורה של 55 מעלות ואני יודע שדווקא ריצות בתנאי קיצון הן אלו הנחרטות בנו כחוויה עמוקה וטובה.
מספר חודשים אחרי שהקמתי את מועדון רצי תל-אביב הגיע מועד האימון. כמו בכל סןפשבוע קבענו להיפגש בשש בבבוקר בנקודה הקבועה בנמל. בעודי במיטה שמעתי את מטחי הגשם מכים בחלונות ואת הרוח מרעידה אותם. סופת עזה של רוח וגשם. הייתי בספק אם יגיעו אנשים לאימון אולם למען האחד או השניים "המטורפים" שכן יצאו מהבית, החלטתי שגם אני אהיה שם. ככל שהתקרבתי לנמל ולים הפתוח מזג האוויר נעשה סוער יותר ויותר. השמש היתה רחוקה עדיין מלעלות ובחשכה הסערה והגשם הסוחף נראים מאיימים ביותר. מרחוק נקודת המפגש נראתה נטושה וביני לבין עצמי ציינתי שכנראה אף אחד לא הגיע. רק כשהתקרבתי נדהמתי לראות כשלושים רצים מסתופפים מתחת לגג, מחפשים מקלט מהקור ומהגשם. עשרים דקות אחר כך, בעיצומו של האימון, כשהגוף חם, מזג האוויר הסוער היה בהרמוניה עם כל אחת ואחד מאיתנו. לכולנו זו היתה חוויה נפלאה שלא תישכח.
מצב מדיטטיבי
כל מי שרץ יודע ומכיר את הדברים, לא כי הוא קרא אודותם או שמע עליהם מאחרים אלא מתוך התנסות ישירה, מוחשית, באמצעות גופו ונפשו. חשנו זאת על בשרינו, חווינו בליבנו ותפסנו במוחינו אבל גם ראינו מסביבנו את "הניסים" הקורים לאחרים. ראינו את החבר שירד 23 קילוגרם וקיבל חיוניות ושמחת חיים של נער, ראינו את הברק בעיניים של אלו שגילו את הריצה, ראינו את דמעות האושר של חוצי קו הסיום, ראינו את כל אלה שמצאו טעם חדש בחייהם בזכות הריצה. ניסים רבים ומופלאים. כל רץ שחווה על בשרו את התחושות הללו או היה עד לתמורות שהיא חוללה באנשים יודע כי זו אמת לאמיתה. יהיו כאלה שינסו לנתח בצורה מדעית את הסיבות להרגשת האופוריה בסוף אימון, יהיו שיגידו שזו השפעת האנדורפינים, יהיו שיגידו שזו התחושה הנובעת ממצוקת הנשימה השוררת בעת ריצה והנעלמת בסופה, יהיו כאלה שיגידו שהשלווה השורה עלינו בסוף ריצה היא תוצאה של המצב המדיטטיבי המשתלט עלינו בעקבות מונוטוניות הצעדים. לא משנה מה הסיבה, העובדה הפשוטה היא שכולנו חשים על בשרינו את התחושות הנעימות. על כך אין ויכוח וכל רץ יהיה מוכן להישבע שאכן כך הם פני הדברים.
כולנו חשים על בשרינו את התחושות הנעימות וכל רץ יהיה מוכן להישבע שכך הם פני הדברים | צילום: thinkstock
אבל גם מי שחסר ניסיון בריצה, מי שטרם חש על בשרו את טעמה, יכול לנקוט בדרך ההתנסות. לא נחוץ שום שביב אמונה ביישום השיטה שאציג בספר הזה. הניסיון ייצור את המבחן, והמבחן אם יצליח יצור את האמון. הריצה אינה הדרך היחידה אבל היא האמנות שלנו. היא הדרך הטהורה, הפשוטה, הקמאית והפרימאלית שלנו לגילוי עצמי והדרך שלנו לביטוי עצמי. אנחנו והגוף שלנו בטבע. לא יותר אבל גם לא פחות. הרץ שיתאמן לפי הדרך שאתווה בספר ירוץ בהרמוניה עם הטבע, יהיה באיזון פנימי וגם חיצוני, יגלה את הדרך, את הכוח, את הטאו והם יעניקו לריצתו חיוניות, אנרגיה וקלילות. הדמיון לדת הוא גם בקיומם של מתווכי הדת: המאמנים, הגורואים, סופרי ועיתונאי הריצה שכותבים את ספרי הקודש לפיהם אנשים חיים את חייהם במסגרת עולם הריצה. בין אם האימון היה באופן עצמאי ובין אם היה במסגרת קבוצתית הרי שלכל רץ יש "הכהן" שלו, האוטוריטה המקצועית שלפיה הוא לא רק מתאמן אלא באופן כללי יותר חי את חיי הריצה.
הדמיון בין הריצה לדת גם מתבטא בתחושת ההתעלות השמיימית המלווה את הרגע של חציית קו סיום של תחרות או אפילו את סיומה של ריצה שגרתית בחיק הטבע. מעטות החוויות הרוחניות בחיינו שיכולות להשתוות בעצמתן לחוויית קו הסיום של המרתון הראשון או של מרוץ העשרה קילומטר הראשון. אושר, אקסטזה דתית, הן חלק מהדרכים שתיארו את עוצמת הרגשות שמציפים אותנו עם חציית קו הסיום.
לא רק צדק קוסמי
אבל לא רק דבקות, סגפנות, יום דין, צדק קוסמי, ניסים, כהני דת, התעלות רוחנית יש בריצה אלא גם עלייה לרגל. מיליוני אנשים בכל רחבי העולם עוזבים את ביתם ונוסעים כדי לעמוד ביום הדין בפני אלוהי הריצה. בתאריכים קבועים בשנה, עולים לרגל אלה גודשים את רחובות ניו יורק, בוסטון, שיקגו, ירושלים, לונדון ברלין ועשרות ערים אחרות ברחבי העולם. העלייה לרגל שבמסגרתה מגיע מבחן יום הדין היא פולחן על כל מרכיביו. האוכל המיוחד הנאכל בערב שלפני התחרות, הטקס המקדים לשעת המבחן שכולל לבוש מיוחד, מזון מיוחד והכנה נפשית ופיזית לקראת העמידה מול גזר הדין. וכך יש לנו בריצה את כל המרכיבים של דת ופולחן ונותרת השאלה הגדולה מיהו אלוהי הריצה, למי הסגידה, למי הפולחן.
ברמת הנראה לעין השעון הוא האייקון אליו נשואות עיני הרצים. השעון, בצדק או שלא בצדק ועל זה אדבר בהמשך, הוא זה שיקבע במידה רבה את מידת האושר של הרץ. הוא זה שמלווה אותנו באימונים ולמעשה בכל שעה משעות היום. השעון מייצג ומודד עבורנו את אותו מושג חמקמק שאנחנו מגדירים אותו כזמן, אולם מהו אותו זמן? איך אותו זמן נמדד במערכות המדידה שלנו? כדור הארץ נע סביב צירו במהירות קבועה. התרבות המצרית העתיקה חילקה את היממה ל- 24 שעות והתרבות השומרית העתיקה חילקה את השעה ל-60 דקות ואת המעגל ל-360 מעלות. בהתאם, בכל הקפה של כדור הארץ סביב צירו הוא משלים תנועה של שלוש מאות ושישים מעלות, כלומר, כל שעה כדור הארץ מסתובב חמש עשרה מעלות. במהלכן של 24 שעות בהן בכל שעה חוג התנועה יהיה של חמש עשרה מעלות, ישלים כדור הארץ הקפה שלמה של שלוש מאות ושישים מעלות.
השעון יקבע במידה רבה את מידת האושר של הרץ | צילום: thinkstock
לנו, המתבוננים מפני כדור הארץ אל גרמי השמיים המקיפים אותנו, הביטוי של הקפה שלמה יהיה בגרם השמיימי הבולט ביותר בשמיים ובמחזוריות הופעתו מדי יממה. השמש היא זו שמשחר ההיסטוריה, לצד הירח המשמש כשחקן משנה, היא זו שמעגנת אותנו יושבי כדור הארץ בעולם מופשט זה של זמן ומרחב. עולם מושגי לא מוחשי ומורכב ביחסותו המקבל את הביטוי הארצי שלו באמצעות מכשיר הנקרא שעון. אולם מאחורי הביטוי הדיגיטלי של הזמן על צג השעון ומאחורי תפיסה אבסטרקטית של הזמן – ישנו אל. האל האמיתי הוא גרם השמיים המרכזי ממנו נגזרים היום והלילה, האור והחושך, החום והקור ובכלל החיים עצמם, השמש. כך, הביטוי הדיגיטלי של הזמן בשעונים המשוכללים, בטלפונים בחכמים, אינו אלא ביטוי ממודרני של הסגידה לאל רע, אל השמש בתרבות המצרית של העולם הקדמון, להליוס, אל השמש בתרבות היוונית, לשמש במיתולוגיה האכדית, לאינטי בתרבות האינקה ועוד.
דבקות, סגפנות, פולחן, עלייה לרגל, יום דין, כללי אכילה ושתייה, טקסיות, התעלות רוחנית, בגדים מיוחדים, אנשי "כמורה" ואפילו מעין אלוהות אבסטרקטית אפשר למצוא בריצה. ואולם, על אף כל אלה, הריצה במהותה היא חילונית, היא אינה מצריכה מרכיב אמונה עיוורת, אינה מצריכה התמודדות רעיונית עם קיומו או אי קיומו של אל. היא גם אינה מכתיבה רעיונות הקשורים למשמעות החיים, בריאת העולם, תיאוריות או מיתולוגיות אודות התפתחות העולם. ככזו הריצה פתוחה לבני כל הדתות, הכתות, הגזעים והמינים ומכאן גם ניתן להבין את סיבת הפופולאריות שלה.
אז מה זה אומר? מה משתמע מכך שלריצה יש חלק מהסממנים של דת כמו אמונה, פולחן, סגפנות, דבקות התעלות, יום דין, צדק ועד? מה המשמעות של כל אלה לאדם חילוני או לאדם דתי שכבר מצא את אלוהיו? מה מכל אלה אפשר לרתום להתפתחות הפנימית בלי להתפשר ובלי לעמוד בקונפליקט עם רעיונות אתאיסטיים או אמוניים. בפרק הבא אתמקד ב"חמשת היסודות" – אלו הם ההיבטים הפיזיולוגים של הריצה והשפעתם על הפסיכולוגיה של הריצה. משם נבין למה אנחנו מנצלים רק חלק קטן ממה שהריצה מציעה לנו וכיצד נוכל להפיק ממנה הרבה יותר.
דניאל קרן | מייסד ומאמן ראשי של מרת"א – מועדון רצי תל אביב" ומחבר "ספר הריצה השלם"
כתיבה בחסד עליון, אדם משכמו ומעלה
כשאני מנסה להבין את הדתיים ומה גורם להם לעשות כל בוקר את הפעולות שלהם,אני משווה את זה לריצה,ברור שיש שוני מאוד גדול,עם כל הכבוד לריצה,רובינו יכולים להמיר את דתנו לשחיה או חלילה לקרוס פיט,להם זה טבוע הרבה יותר.