לקריאת המבוא | פרק 01 | פרק 02 | פרק 03 | פרק 04 | פרק 05 |
בפרקים הקודמים דיברתי קצת על ספר הדאו, והתחלתי לקשר אותו לעולם הריצה: לריצה כדרך, לריצה כעיסוק החורג מגבולות הפעילות הספורטיבית ולנו כרצים, כמי שנמצאים ממש בדרך. בהמשך דיברתי על הדמיון בין הריצה ובין הדת ונגעתי מעט באספקטים הנפשיים של הריצה. כאן אפתח את הנושא ואשאל מה ששואלים רצים מתחילים: מה יש ללמוד בריצה? הרי אני עושה את זה מגיל שנתיים. רגל ימין, רגל שמאל ושוב רק קצת יותר מהר… כמו השאלה הזו אפשר לשאול, רגע, מה צריך לשנות בריצה? מה יש להוסיף או לדעת? אם אני נהנה ממנה כמו שהיא, למה לגעת?
אם אנחנו כל כך נהנים מהריצה כמו שהיא, אז למה לגעת? | צילום: thinkstock
אם לריצה סגולות נפלאות כל כך מדוע צריך לשנות, להוסיף או לגרוע? אנסה לענות בצורה של סיפור. חבר שלי נהג לרוץ על מסילת ריצה בחדר כושר בשעות ובימים קבועים וכדי להעביר את זמנו בהה במכשיר הטלוויזיה שעל הקיר. כך במשך שנים. חשבתי לעצמי שחוויית הריצה שלו מאוד מוגבלת. הוא לא מריח את פריחת האביב ולא את ריח הגשם בחורף, לא נותן למוחו זמן לנפוש ולא נהנה מזמן האיכות שלו עם עצמו, לא רואה את השקיעות היפיפיות של הסתיו ולא את הזריחות האדומות של האביב. בזמן הריצה מוחו נחשף לעוד ועוד מידע שברובו הגדול מיותר וחסר ערך וזאת במקום לתת מנוח מזרם בלתי פוסק זה המוטח בנו בכל שעה משעות העירות. נכון שיש יתרונות בסטריליות של חדר הכושר ולעתים אני כן ממליץ לרוץ על מסילת ריצה, אבל לאורך זמן, המחיר שמשלמים עבור אותה נוחות גבוה ביותר בהשוואה לתועלת. לכן שיתפתי אותו בסגולות הריצה בחוץ. כיום, שנים רבות לאחר אותה שיחה הוא ממשיך לרוץ, תמיד בחוץ, מתקשה להאמין שכל אותם שנים רץ במקום סגור כשהוא מתבונן במסך הטלוויזיה.
עוד כתבות בנושא
מה זה "דאנה ראן"?
על הקשר שבין אסתטיקה לריצה
על ריצה ופסיכולוגיה
"לצאת מהמערה"
אפלטון במשל המערה סיפר על אנשים שמגיל רך היו כבולים לשלשלאות במעמקי מערה שבה בוערת מדורה שאינה נכבית לעולם. האסירים שמעו את הד הקולות שחדרו למערה וראו צללים של בני אדם ובעלי חיים שאור המדורה הטיל על קירות המערה. מבחינתם, הצללים וההדים הם המציאות, הם העולם האמיתי. תרבותם, תפיסתם הרוחנית ועולמם נבנה על פי הדמויות שעל הקיר. אחד האסירים מצליח להשתחרר מכבליו ויוצא מחוץ למערה. בחוץ, לאחר תקופת הסתגלות לאור הוא רואה את העולם, רואה שהבריות אינן צללים ואף רואה את צלו שלו.
הוא שב לספר את ממצאיו לחבריו שבמערה ולשחררם אך עם כניסתו, שוב מתקשה לראות משום שעיניו התרגלו לאור השמש. חבריו לועגים לו, טוענים שהתעוור ואת דבריו אודות העולם האמיתי שבחוץ הם דוחים בזלזול. הוא מנסה לשכנעם בדיבורים כדי שגם הם יראו את האור אולם הם מתנגדים. הם חוששים שגם הם יתעוורו כמוהו אם יצאו מהמערה ומאיימים שאם ישחרר אותם מכבליהם ירצחו אותו.
האם הם מודעים למה שקורה שם בחוץ? | צילום: thinkstock
חוויית הריצה של החבר שלי שרץ בחדר כושר על מסילה הייתה זו המוכרת לו, המספקת אותו ולכאורה לא היתה סיבה המצדיקה שינוי. אולם, מרגע שהשינוי נעשה, מרגע "שיצא מהמערה", היא הפכה לחוויה יותר עשירה, שלמה, מלאה ובמילים אחרות יותר מספקת ויותר מועילה. הרבה חוויות מונחות לפתחינו ובהרבה אופנים שונים אנחנו מתנסים בחוויות הללו, לא תמיד מודעים למלוא מגוון האפשרויות שאותה חוויה מציעה. משול הדבר לישיבה תחת עץ גדול עם עלווה עשירה. אפשר לשכב מתחתיו וליהנות מיופיו, מהצל שהוא נותן ומהקרבה לטבע, אבל רק אם יפנו את תשומת ליבנו נוכל להבחין בציפור המרהיבה בצבעיה בינות העפאים ומראה הציפור הצבעונית יוסיף עוד רובד לחוויה. אם בנוסף לכך נגלה כי פרי העץ טעים ועסיסי ונאכל ממנו, החוויה שלנו תקבל מימד נוסף שבו לא רק חושי הראיה, השמיעה, המישוש ייקחו חלק אלא גם חושי הטעם והריח. כך, חוויית השהייה תחת העץ לא רק שתהיה עשירה הרבה יותר אלא גם מתמשכת. לא רק שבזמן שהותנו בקרבתו כל חושינו ייקחו חלק בחוויה אלא שאם נאכל מפרותיו הוא ישביע את רעבוננו וישבור את צמאוננו ואם נרצה בכך, ניקח את פרותיו ונאכל אותם גם כשנהיה רחוקים בזמן ובמקום מהעץ. ולא רק אנחנו נפיק תועלת מהחוויה. מרגע שגילינו את סגולות העץ ומרגע שטעמנו את פרותיו הטעימים נוכל לקחת אותם איתנו ולתת אותם למי שנפשנו חפצה בכך.
איך הופכים את הריצה לחוויה מלאה יותר?
שיטת הדאו של הריצה מלמדת אותנו למצות את חוויית השהיה תחת העץ. היא מלמדת אותנו לא רק לעשות אותה לחוויה מלאה ועשירה יותר אלא גם מלמדת אותנו כיצד החוויה הזו יכולה להשפיע על שאר חיינו, גם כשאנחנו רחוקים מהעץ. היא מראה לנו כי זו אינה התנסות מוגבלת לזמן ולמקום אלא התנסות שיכולה לעצב ולהשפיע על מכלול חיינו.
לריצה סגולות רבות. תרומתה העצומה לבריאות נבדקה והוכחה באינספור מחקרים רפואיים, תרומתה להפגת מתחים ולאיזון נפשי גם כן מוכרת וידועה, התחושה המדיטטיבית שמוכרת לרצים למרחקים ארוכים גם היא אינה חדשה ועדיין, השיטה מציעה משהו שהוא מעבר לכך. חוויה הוליסטית, המשלבת את שלושת היסודות ההכרחיים לטרנספורמציה גופנית ורוחנית: אינטלקט, תודעה ומעשים. בעזרתה, חווית הריצה, הנפלאה בפני עצמה, יכולה להיות יותר עשירה ויותר מעשירה מבחינת תרומתה לחיי היומיום, לחיים הרמוניים יותר, לאושר ולשלווה הפנימית שלנו ולעצמה הפנימית אותה היא מייצרת. ללא ספק שלל ההנאות מההסתופפות תחת "עץ הריצה" כבר מורגשים אצל כל אחד ואחת מאיתנו אולם שיטת הדאו של הריצה כאן מציעה לנו את הפרות, היא מצליחה להפוך את הריצה לחוויה מלאה יותר, גם אם אנחנו לא מודעים לאפשרות הזו.
דרך נוספת להבין את הערך המוסף של שיטת הדאו של הריצה היא באמצעות דימוי התחושה המוכרת של אוזניים שנסתמו כתוצאה משינויי לחץ אוויר כגון בטיסה או בנסיעה ארוכה במורד הר. ייתכן ואפילו לא נבחין בכך שהשמיעה מעט קהה אולם מרגע שהלחץ מתפוגג מיד מורגש ההבדל. השמיעה נעשית חדה וברורה יותר כמו הראיה מבעד לחלון שהאדים שהצטברו עליו נוקו. כזו היא השיטה. מרגע שתיושם, חוויית הריצה שלנו תהיה עשירה יותר, טעם הפרי יהיה מתוק יותר, השמיעה תהיה צלולה יותר והראייה תהיה חדה יותר.
הכל יכול להיות צלול יותר, ומתוק יותר | צילום: thinkstock
אם לכל אלה היה מחיר בצורה של פגיעה בהישגים ספורטיביים, אם השיטה הייתה כרוכה בדרישה מקדימה להקדשת שעות רבות יותר הרי שהיא אינה יעילה מספיק. כרצים אנחנו שואפים לניצול אופטימלי של המאמץ. חיי המקצועיים כרואה חשבון, ככלכלן וכאדם העוסק בתחום הפיננסי הרגילו אותי לבחון דברים בכלים כלכליים, במונחים של של עלות מול תועלת, של כדאיות השקעה והחזר על ההשקעה במדדים של רווח והפסד. גם חיי כאמן לחימה לימדו אותי את סוד השיטה. מייסד הג'ודו ג'יגורו קאנו אמר: maximum efficiency, minimum effort וכך גם אני רואה את שיטת הדאו של הריצה: איננו רוצים או איננו יכולים להקדיש עוד ועוד זמן לעיסוק הזה ושמו ריצה, עד כמה שהוא ממלא אותנו ועל אחת כמה וכמה איננו רוצים להשקיע מאמצים לחינם. חיינו כאנשים בוגרים אינם נטולי מחוייבות. עבודה, לימודים, חיי משפחה וחיי חברה הם רק חלק מהנושאים שלהם אנחנו חייבים להקדיש מזמננו ומעצמנו. להוסיף שעות על גבי שעות כדי להשיג שלווה, איזון, תחושת מיצוי עצמי ועוד איכויות פנימיות שהשיטה מציעה אינם רצויים. בבניית השיטה אילוצי זמן אלו נלקחו בחשבון. השיטה אינה מקריבה את איכות תוצאת ההישג הספורטיבי על מזבח האושר והשלווה וגם אינה מצריכה הוספת שעות אימון.
בעזרת הדאו של הריצה תוכלו להשיג את כל אלו ובסופו של דבר, רק ניסיונכם האישי, זה שאתם חשים על בשרכם ובהווייתכם הוא זה שיגרום לכם לאמץ את השיטה כחלק אינטגראלי והרמוני משגרת החיים שלכם.
דניאל קרן | מייסד ומאמן ראשי של מרת"א ומחבר "ספר הריצה השלם"
