כמעט על בסיס יומי אני מתמודד עם השטן הקטן שיושב לי על הכתף וקודח לי בראש למה לא לבצע את האימון.
לפעמים כבר בשלב היציאה מהמיטה אני מנצח, לפעמים זה נמשך גם בשלב ההתארגנות ולעתים רחוקות הוא (השטן) ממשיך בעקשנות ועקביות גם בשלב החימום. כאמור כמעט תמיד זה מסתיים בנוק אווט לזכותי. והוא נסוג לאחור…
עם השנים פיתחתי שיטות ושכללתי אותן.
אבל לעתים רחוקות (אפשר לספור על יד אחת לאורך שנה שלמה) המאבק הזה קשוח ואינטנסיבי מדי. השבוע זה קרה. התעוררתי עם תחושת עייפות וכבדות, ניסיתי להיכנס למצב של "הטייס האוטומטי", הכנתי את הציוד, את האוכל לילדים לבית ספר, התלבשתי והכרחתי את עצמי לצאת לאימון.
כבר בחימום הרגליים הרגישו שהן נשארו בבית. התעקשתי, החלטתי שאני ממשיך, לחצתי על הגרמין לתחילת התרגיל, התחלתי ללחוץ, ובדיוק לאחר 30 שניות פנצ'ר. לא התייאשתי, החלפתי מהר, אבל אז התברר שהפנימית הנוספת מפונצ'רת, החלפתי מהר עוד פעם והחלטתי שאני עולה שוב על האופניים ומתחיל מחדש. אבל הרגליים לא הצליחו להגיב. הרגשתי תשוש והוואטים לא הצליחו לעלות. המשכתי להתעקש, ניסיתי לדחוף הכי חזק שאני יכול אבל פשוט לא הצלחתי. קיבלתי החלטה לוותר. להמשיך את הרכיבה בצורה קלה.
פעם החלטה כזאת היתה עבורי "אסון" גדול.
הייתי מלקה את עצמי כל היום ומצב הרוח היה סוער ומאוכזב.
לאחרונה (במסגרת הבגרות) הבנתי שזה מיותר. על כל 50 אימונים טובים, לא יקרה כלום עם אימון אחד גרוע. מותר, ואף חשוב לתת לגוף את המנוחה שהוא מבקש וחובתי להקשיב לו.
חזרתי הביתה בידיעה שהאימון הזה יבוצע שוב למחרת.
והאימון בוצע במלואו ועוד טיפה יותר. היה קשה, אפילו קשה מאוד, אבל היה מספק ומתגמל.
אני לומד להיות קשוב, אותנטי לעצמי ולגוף שלי והכי חשוב לשים את הרגשות בפרופורציה הנכונה ולהסתכל על האימונים והתוכנית המקצועית כשלם אחד גדול, שבתוכו כל ירידה ועליה היא לגיטימית.
טור חשוב