לכל הבלוגים של דן אלתרמן בשוונג

אז למה בחרתי להתחרות במקצה העילית (פרו) באיירונמן טבריה? למקצה הפרו יכולים להירשם ספורטאים מקצוענים בלבד. ספורטאי שמתחרה במקצה זה, מאבד את הזכות להתחרות במקצי קבוצות הגיל לאורך כל העונה ואת היכולת להשיג קריטריון לאליפות העולם, בקבוצת הגיל שלו.

מקצה הפרו מיועד לכל הספורטאים המקצוענים והטובים בעולם. ספורטאים שזוהי הפרנסה שלהם ומזה הם חיים. הם משקיעים 5-6 שעות ויותר ביום, מבצעים 2-4 אימונים ביום ומנהלים אורח חיים סופר מדויק. עולם, שמעל עשור, אני כבר רחוק ממנו.

על אף המציאות האינטנסיבית שאני חי, אני עדיין מקצוען בראש ובכל המהות שלי. וזאת הסיבה שהחלטתי להתחרות בטופ. אחת מהתכונות המובילות שלי, היא שאפתנות. אני תמיד מביט הכי גבוה שאפשר ושואף להגיע לשם. אני רוצה להיות הכי טוב שאני יכול.

כשפורסמה התחרות לראשונה וראיתי שיש את מקצה הפרו, היה לי ברור ששם מקומי. וזה היה ברור לי מכמה סיבות:

1. אני אדם הישגי. המוטיבציה שלי היא להגיע למקומות שעדיין לא הגעתי אליהם. לפרוץ את תקרות הזכוכית ואת הגבולות האישיות שלי.

2. אני תחרותי. אני רוצה להתחרות ובוער בי הרצון להוציא מעצמי את הטוב ביותר לצד הספורטאים ברמה הגבוהה ביותר בתחום.

3. הזדמנות אדירה לקחת חלק בתחרות כה יוקרתית, כאן בבית.

דן (מימין) ורן אלתרמן | צילום: רן אלתרמן

באותה נשימה, ידעתי שזו משימה גדולה ומאתגרת, ידעתי שאני מוותר בהחלטה הזו על המקום הראשון, אליו אני תמיד שואף. למרות זאת בחרתי למצות עם עצמי את המקסימום.

מרגע שהתקבלה ההחלטה, עברו בראשי מחשבות רבות. האם אני ראוי? האם זו הבחירה הנכונה? איך התחרות תתנהל? איך אצליח להביא את עצמי ביום הזה במעמד כזה? האם לא "שווה" לי להתחרות בקטגורית קבוצות הגיל, לנצח ולהיות מוכתר כאלוף המזרח התיכון?

כשעמדתי על קו הזינוק, על מי הכנרת, כשהגשם שוטף והתקווה מתנגנת ברקע, הרגשתי הכי ראוי בעולם.

כשקיבלתי את מאות הקריאות והעידודים לאורך המסלול מכל כך הרבה אנשים, כשאשתי, ילדיי והאחים שלי עודדו והתגאו בדרך שלי ובתוצאה שלי, הרגשתי שבחרתי נכון.

לשמחתי, התוצאה הסופית שיקפה את העבודה הקשה שהשקעתי, את ההקרבה הגדולה של המשפחה שלי ושלי לאורך שנה שלמה וסיפוק ענק מהזמן הסופי שכל כך רציתי להשיג.

נכון, התוצאה שהשגתי – 8:54 שע', הייתה מקנה לי את המקום הראשון בקטגוריית הגיל שלי בזמן מהיר יותר מ-20 דק' מהספורטאי הבא בקטגוריה, אבל בסופו של דבר בחרתי להיות "ראש לאריות".