לכל הטורים בבלוג של דן אלתרמן

על השנה האחרונה דיברתי הרבה, על הביטחון הפיזי, הביטחון הנפשי והביטחון הכלכלי, שנגזלו מאיתנו ברגע אחד, על הנוודות הבלתי פוסקת, על החיפוש והקמת הבית (הזמני!!!) החדש ועל מציאות האימונים שמשתנה על בסיס יומי ולפעמים אפילו על בסיס שעתי. השנה האחרונה העמידה אותנו בפני אתגרים עצומים, ופעם אחר פעם נוכחתי לגלות איזו משפחה מדהימה יש לנו (טפו טפו טפו).

לטורים נוספים:
איך נשארים ממוקדים כשהמטרה כל כך רחוקה?
אני לא תמיד אוהב את מה שאני הכי אוהב
כדי להגיע למקומות חדשים, צריך לעשות דברים אחרת

יומיים אחרי צ'אלנג' ישראמן 2024, עלינו על המטוס לתאילנד, יצאנו למסע מטורף, מסקרן ומגבש, כבשנו על פסגה, נחל ומפל, עשינו כל אטרקציה שגן העדן הזה יודע להציע. חיינו במיצוי יום יומי והיינו בהוקרה על כל רגע ושניה.

דן אלתרמן מנצח בצ'אלנג' ישראמן 2024 | צילום: צלמי שוונג

כבר ביום השלישי של המסע הזה, חמישה ימים בלבד אחרי הישראמן, חזרתי להתאמן. יצאתי לריצה קלה של 40 דקות, ומשם החזרה לשגרת אימונים הייתה מהירה. כאילו באופן טבעי, ומכוח האינרציה חזרתי להתאמן, "בפעם האחרונה" (כמו שאני אומר בכל שנה) לצ'אלנג' ישראמן 2025.

ומאותה ריצה קלה, אני עמוק בהכנה שלי לתחרות, הכנה שעוברת דרך שלושה חודשי טיול בתאילנד ו-וייטנאם, דרך מעברים והקמת בית בקצרין.

למרות שגם השנה, המטרה מאוד ברורה, הדרך לשם יותר מתמיד, מאתגרת אותי על בסיס רגעי. המציאות שלנו בחודשים האחרונים היא מציאות של מלחמה, בכל מובן המילה. למעשה אנחנו פה בגליל, תחת אש. ההנחיות הביטחוניות משתנות בכל חצי שעה, ומרבית שעות היום אנחנו נדרשים לשהות ליד מרחב מוגן.

יירוטים של כיפת ברזל. אילוסטרציה | צילום: Shutterstock

על מנת להתאמן באופן מיטבי אני נדרש לבצע את כל יחידות האימון והתוכנית כמובן כוללת את שלושת הענפים ואימוני החיזוק. בימים שיכולתי לצאת החוצה לרכוב בכבישים, זה תמיד עם דריכות גבוהה ואוזן אחת על ההתרעות. לא פעם הרמתי את הראש וראיתי יירוטים מעליי, או טילים מתעופפים או אזורי שריפה עם עשן שחונק את הנשימה. מהר מאוד הבנתי (יהל גם הבהירה באסרטיביות) שזו סכנה אמיתית לרכוב בחוץ והאימונים האחרונים הם על הטריינר בבית.

את הריצה אני לא יכול לבצע בבית, אז בימים "שקטים" רצתי בשדות שרופים שעד לא מזמן היו טבע ירוק עוצמתי ויפה. בימים האחרונים אני פשוט רץ בסמוך לבית, למקרה של אזעקה, שאוכל להגיע מהר לממ"ד. כשהקאנטרי פתוח לסירוגין אני מצליח להכניס אימון שחיה, אבל אין עקביות והשעות משתנות כל הזמן. אז ניסיתי למצוא פתרונות יצירתיים, מים פתוחים בכנרת, וגם שם, כשהוצאתי את הראש ראיתי את כדורי האש מרחוק. והתפוצצות היירוטים. מציאות מוטרפת והאימונים הם רק נדבך אחד בכל החוויה הזו.

דן אלתרמן יוצא מהמים | צילום: צלמי שוונג

לצד כל אלה, אני מלווה את הילדים שלי. ארבעה ילדים שנתלשו מהמסגרת שלהם כמעט שנה. רק בספטמבר האחרון חזרו סוף סוף, כל אחד מהם, אל שגרה מסוימת. עברו תהליך של קליטה והיה נדמה שאולי עכשיו נוכל לקיים חיים "אמיתיים". ואז שוב, כל ההנחיות מביאות לסגירת המסגרות. שוב ארבעה ילדים בבית, ללא פתרונות. אני מביט בהם, רואה איזה תסכול וייאוש הם חווים. מבודדים חברתית ולימודית. העולם ממשיך כסדרו, והם פשוט תקועים במקום, מפספסים כל כך הרבה. תקופת נעורים כה משמעותית עם מחיר כה גבוה.

כמעט על בסיס יומי אני אומר לעצמי, "יאללה שחרר, יש לך את כל הסיבות לוותר השנה. כמה אפשר להילחם נגד הכל.' הרי זה באמת גובל בבלתי אפשרי לפעמים. אבל אז אני שוב מסתכל על המציאות שלנו, על ההיאחזות שלי במוכר ובידוע, אני מקטין סיכונים, רוכב על הטריינר שעות רבות יותר מהרגיל, רץ מסביב לשכונה במעגלים קרוב למשפחה ולבית. ומוצא, שדווקא בגלל המצב, או אולי בזכותו, אני נאחז באימונים לטובת השגרה, המטרה, הרצון לייצר יש מאין, להוות דוגמא למשפחה המדהימה שלי שצריך להרים את הראש, לקבוע מטרות ולעשות כל מה שביכולתי להשיג אותן.

דן אלתרמן והמשפחה בסלפי לפני הזינוק לצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג

אני נושא תפילה אמיתית, שאולי אולי עכשיו, עם כל הפעולות שנעשות בצפון, נוכל לשוב הביתה. בביטחון ואמונה שניתן לקיים שגרת חיים שפויה. אני מאחל את זה למשפחה שלי, בכל ליבי.

ולצד זה, ועל אף רוחות המלחמה, אני מאמין שכוח התנועה והיכולת להרים את הראש ולהביט קדימה, משאירים אותי ואת המשפחה שלי – שפויים.