"בשביל מה אני צריך את החרא הזה?!"
זו שאלה שצצה לא מעט במהלך היום, כמעט על בסיס קבוע באחד מאימוני ההכנה.
לטורים נוספים של דן אלתרמן
מה הקשר בין ביטול אירועי הספורט האחרונים לשקדי מרק?
כשהראש חולה כל הגוף כואב
אני לא לחוץ, אני מצפה
בהתחלה, מיד לאחר קביעת יעד חדש (אצלי זה בדרך כלל הישראמן), אחרי הצבת המטרות וכתיבת התוכנית הכללית, יש תחושה של התרגשות ואופטימיות. פרץ של התלהבות ומוטיבציה גדולה לקראת האימונים הבאים.
מחזורי האימונים הראשונים בתוכנית, לרוב עובדים טוב מאוד וכמתוכנן. אני קם בבוקר בהתלהבות, מתארגן בקלות ויוצא לאימונים בתחושה קלילה.
אבל עם הזמן, משהו בהרגשה כבר לא אותו דבר. זה קורה בדרך כלל חודשיים לפני מועד התחרות, בדיוק כאשר התוכנית מגיעה לשיאה.
זה שלב של שיא העומס, ביחס ללוח השנה, מזג האוויר מתקרר, ושעות היום מתקצרות. הקימה לאימון ואפילו היציאה אליו, הן בחושך וזו לעיתים תחושה מדכדכת.
דן אלתרמן ב-TRI כנרת | צילום: צלמי שוונג
השנה, במיוחד. לצד כל העומס הפיזי, צריך להוסיף את העובדה שאנחנו כבר מעל שלושה חודשים סוג של פליטים בארצנו. עזבנו את הבית בקיבוץ יפתח ב-7.10, השארנו שם הכל. כל ציוד האימונים והביגוד. ובנוסף לכל אלה, סביבת האימונים שונה ממה שאני מכיר ורגיל וצריך ללמוד הכל מחדש.
הגוף כבר עייף מאימונים ארוכים ומפרכים והראש מותש ממחשבות אינסופיות על העתיד. ולצד זה, היעד עוד לא כל כך קרוב.
ואז מתחילות לצוף מלא שאלות ותהיות של למה והאם זה שווה את זה.
בסיטואציה הזאת הראש נלחם, בדרך כלל גם מצליח לנצח.
דן אלתרמן מנצח בישראמן | צילום: צלמי שוונג
מזכיר לעצמי שוב למה אני עושה את זה, מנסה להביט אל ראש ההר ולעודד את עצמי גם על הדרך שאני עושה ולא רק על קו הסיום. גאה שגם בגיל 43 הדרייב בוער בי, ומבין שהתהיות האלה הן חלק מהעניין. להביט, להתבונן, ולבחור בזה שוב ושוב.
אז יאללה 6 שבועות לחרא הזה…ואיזה כיף שלמרות הכל, אני עדיין מתרגש!
