צ'אלנג' ישראמן האחרון הרגיש לי שונה מהקודמים. כשחציתי את קו הסיום התחושה היתה אחרת, היא היתה שלמה יותר ואפילו הייתי שמח. אחד הדברים שקרו לאחריה, היה העובדה שלא אמרתי למלכה, שזו הפעם האחרונה שלי. זה בחיים לא קרה לי….זה קצת הבהיל אותי והרגיש לי לא מוכר. ובכל זאת לא הצלחתי "להתחייב" שזהו…
מיד לאחר התחרות הייתי בתהיות עם עצמי, בדבר המטרה הבאה שלי. לאיזו תחרות אני רוצה להתכונן, לאיזו משימה אני מגייס את עצמי. שיתפתי כמובן את יהל, דיברתי על זה עם ניר, אבל לא סגרנו כלום והשארתי את ההחלטה תלויה באוויר.
לטורים נוספים:
סיכום אישי לצ'אלנג' ישראמן 2025
אבל הכי אני אוהב לחזור הביתה
גם את הקשה אוכלים
השנה וחצי האחרונות היו קשות ומאתגרות, כאמור נתלשנו מכל מקום ידוע, בטוח וברור. שיתפתי ודיברתי על זה הרבה. התקופה הזו העמידה אותי ואותנו כמשפחה באינספור אתגרים אבל במקביל יצרה לא מעט הזדמנויות חדשות. קיבלנו הכל בלב פתוח, בהבנה ובהוקרה על מה שיש. ועכשיו, אנחנו ממש בישורת האחרונה של תקופת הנוודות הזאת. אנחנו פסע מלחזור הביתה, למסגרות המוכרות ולעסקים. כלפי חוץ נדמה שהגיע הסוף של תקופה קשוחה ומבלבלת. אבל בפועל אנחנו ניצבים לפני התחלה של תקופה מטלטלת לא פחות.
הבית של משפחת אלתרמן בימים אלו | צילום: פרטי
תחושת הביטחון לא באמת קיימת. אומנם חוזרים הביתה, למפעל חיינו, למקום שבנינו בשתי ידיים והכנסנו אליו כל כך הרבה אהבה ומחשבה. מקום שהענקנו בו לכל אחד מילדנו את הממלכה הפרטית שלו, את המקום הנגיש והנוח ללביאיקי שלנו. אך לצד זה קיימת תחושה של חוסר וודאות על מה יקרה פה בשנים הקרובות. נכון לעכשיו נראה שהמקום בטוח, וצה"ל עשה עבודה מדהימה. אבל החשש הגדול הוא באמת מהעתיד הרחוק יותר.
קשה לחזור בלב שלם. ותחושת האמביוולנטיות הזו משרה כמובן גם על העיסוק שלי בספורט. אין ספק שזה מעמיד שוב את סדרי העדיפויות של האימונים אל מול המציאות בשטח. כמה שזה לא ברור מאליו לעסוק בספורט הזה בעצימות וברצינות שאני דורש מעצמי, בתקופה הזו זה מקבל משמעות אחרת וכל אימון שיוצא לפועל, זה באמת הישג גדול.
ושם אני גם פוגש את ההתלבטות שלי בקביעת המטרות הבאות. מה נכון וישים ומה ישתלב בצורה מיטבית עם המעבר ותחילתה של תקופת חדשה.
תקופה שדורשת מאיתנו כלכך הרבה בכל המובנים. בימים אלו אנחנו משפצים את הבית שנפגע מהדף. גם 16 חודשים של הזנחה נותנים את אותותיהם וכמו תמיד אני רואה בזה הזדמנות, לעבודת כפיים שאני כלכך אוהב. אז אני גם משפץ (לצד הקבלנים) ועובד במרץ על בנייה מחדש של הבית שלנו. אנחנו עסוקים (תודה לאל) בהפצת הבשורה שלנו, בהרצאה המשותפת של יהל ושלי, יצירה שנולדה בפינוי ואנו משקיעים בה את מלוא הנשמה והעשייה. וכמובן האימון האישי וליווי הספורטאים שלי.
דן אלתרמן משפץ את הבית | צילום: יהל אלתרמן
היכולת להמשיך ולעסוק בספורט ברמה הזו, היא תוצאה של תיאום ציפיות והבאה בחשבון של מכלול המשימות בחיי. התחרויות שאני מתחרה בהן בשנים האחרונות, והמטרות הספורטיביות שלי, הן נגזרת מהיכולת שלי להתחייב אליהן.
אני חוזר שוב אל השעות לאחר צ'אלנג' ישראמן, בהן בפעם הראשונה לא הכרזתי שזה הסוף.
בתוך תוכי אני מאמין ביכולות שלי, על אף הגיל הבוגר והסטטוס שלנו. אני כל כך אוהב את זה ורוצה לנצל כמה שאפשר את השנים האחרונות שאוכל לעסוק בזה באופן הישגי. היה לי ברור שיש כמה מטרות שאני עף עליהן בשנה הזו.
והופס, המעבר הזה שוב טורף לי את הקלפים.
אז ככה נראים הימים שלי, ההחלטות משתנות בכל רגע, הלב אומר משהו אחד והראש מכתיב אחרת.
אנחנו ניצבים מול התחלה חדשה/ישנה – יש בה כל כך הרבה משתנים.
זו לכאורה מציאות מוכרת וידועה, בית שהוא הכי בית שיש אבל גם שם הכל השתנה.
אני אדרש שוב להתאים את עצמי לתנאי אימון חדשים. (הבריכות בגליל עדיין סגורות…)
ולא יודע אם אפשר לחלוש על הכל וגם להגיע הכי ממוקד שיש.
דן אלתרמן עם אשתו ובנו בצ'אלנג' ישראמן. מה היעד הבא? | צילום: צלמי שוונג
אז אני מתעדף את סדרי העדיפויות שלי, עושה הכי טוב שאני יכול.
ומאמין שמה שצריך לקרות – יקרה לטובה.
אני מעריך את הדרך הזו, שמאתגרת ומותחת אותי לקצה ויודע שבסוף, כל המחשבות והרגעים האלה, יתנקזו לשניות הנרגשות על קו הסיום. השאלה איזה קו…
