"תבחר לעסוק במה שאתה אוהב ולא תצטרך לעבוד יותר אפילו יום אחד בחייך", משפט שהגה חכם בשם קונפציוס.
את אימון הטריאתלון הראשון שלי עשיתי בגיל 12, רן לקח אותי תחת חסותו (הוא כבר היה שועל וותיק עם ניסיון של חצי שנה בתחום) ויצאנו לאימון ריצה לאורך 3 ק"מ ברחובות אבן יהודה. 3 ק"מ שבהם אני סיימתי ללא אוויר, ורן רק סיים את החימום שלו והמשיך קדימה. שבוע אחרי כבר עשיתי את המרוץ הראשון שלי, מרוץ עין גדי. רצתי במקצה 3 ק"מ עממי. הזמן שלקח לי לסיים את ה-3 ק"מ היה כמעט זהה לזמן שלרן לקח לסיים את מקצה ה-10 ק"מ תחרותי.
לטורים נוספים של דן אלתרמן:
איך נשארים ממוקדים כשהמטרה כל כך רחוקה?
7 זה ה-10 החדש?
חוזר לשורשים ברמת הגולן
היום, כבר מעל 30 שנים, אני עדיין מבצע כ-20 שעות שבועיות בממוצע בשבוע.
הספורט אמנם ירד בסולם החשיבות שלו, ב-12 שנים האחרונות, המטרות והיעדים השתנו, אבל זה עדיין אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות.
דן אלתרמן ובנו בבית הזמני | צילום: פרטי
לאורך השנים יש לא מעט עליות וירידות, תקופות טובות יותר וטובות פחות, לפעמים המוטיבציה בשמיים ולעיתים קצת פחות. אבל תמיד מגיע יום חדש, וצריך לצאת לאימון.
לאורך כל השנים אני תמיד שואל את עצמי, בשביל מה? בשביל מה לקום מוקדם? בשביל מה להקריב כל כך הרבה? בשביל מה להילחם על כל אימון? בשביל מה???
החודשים האחרונים היו מאתגרים, בלשון המעטה, כמעט בכל היבט בחיים. איבדנו את הבית, את העבודה, את המסגרות לילדים, את המסגרות השיקומיות של לביא, את חופש התנועה, את החברים שלנו שנלחמו על הארץ וכל דבר שהיה לנו מובן מאליו בחיים התגלה כשברירי. לאורך כל התקופה הזאת שמרנו על המשפחתיות שלנו, ייצרנו יש מאין, יצאנו מגבולות הארץ והוכחנו לעצמנו פעם נוספת, שאין דבר שאנחנו לא יכולים לעשות ואין גבולות שאנחנו לא יכולים לפרוץ.
דן אלתרמן רוכב | צילום: צלמי שוונג
ולאורך כל אותה תקופה, המשכתי להתאמן. כמעט בכל מקום ובכל שלב. לא ויתרתי לעצמי על כלום. בארץ, בפינוי, בחול, בחום, וגם בחום גהינום, בכל יום ויום.
רוב הזמן עשיתי את זה כי אני אוהב את זה, בחלק מהזמן מכוח האנרציה ובחלק מהזמן כי זה מקום המפלט שלי.
בחודשים האחרונים, עם החזרה לארץ, הכל נעשה קשה יותר. יש לזה כאמור לא מעט סיבות. אנחנו נמצאים מחוץ לבית יותר מדי זמן, אין לנו ודאות עד מתי, מזג האויר נהיה קיצוני יותר ומקשה על ההתאוששות, סביבת האימונים שלי לא מפסיקה להשתנות וצריך כל פעם מחדש למצוא את עצמי.
אני כנראה גם מזדקן… הגוף משתנה, ופתאום ממש לא נוח לשבת על האופנים ועוד ועוד… לא חסר… כל זה משפיע בצורה משמעותית על האהבה לעיסוק בדבר. אבל כוח האנרציה ממשיך לעבוד, אני ממשיך להתעקש ולהוציא לפועל כל אימון ואימון עד להשלמת התוכנית במלואה, אני נלחם בגוף ובעיקר בראש – לסיים.
דן אלתרמן יוצא מהמים | צילום: צלמי שוונג
אני יודע שזה טבעי וזה דינמי כמו החיים האלה, צריך להוריד את הראש, להתמיד וגם להשלים עם התחושות האלה, כי כאמור בסוף הדברים מסתדרים. צריך להמשיך לחלום. להאמין. להשיג.
הכל תמיד מסתדר לטובה
והנה משפט שאני הגיתי, "אני לא תמיד אוהב את מה שאני הכי אוהב"
דן, אתה אגדה רצה, חשוב להשתנות ולהתפתח ליפול ולקום, להיות בחוסר הוודאות הזו שעילה אנחנו חיים ואותה אנחנו עושים הכי טוב שיש , ואתה עושה אותה מושלם!. כל הכבוד על הדרך ועל רוח ההמשך רבים שואבים ממך את מה שבנית !
"אני לא תמיד אוהב את מה שאני הכי אוהב" – אהבתי. כמה שזה נכון. אך לרוב, אנו ממשיכים לאהוב את מה שאנחנו לא תמיד אוהבים.