להרשמה לישראמן 2022

לכל הבלוגים של דן אלתרמן בשוונג

אני רוצה לשתף בשיחה שהייתה לי השבוע עם ליבי, הבת הבכורה שלי, לקראת תקופת המבחנים המתקרבת.
אבל קודם הקדמה קלה.

26 במאי 2012 היה אחד מהימים הקשים בחיי. אני זוכר את אותו הלילה, בגיל 32, ואחרי 19 שנים כספורטאי הישגי, אחרי מאות תחרויות בין לאומיות, קיבלתי החלטה "לפרוש" מהספורט ההישגי. שכבתי במיטה ולא הפסקתי לבכות. כעסתי על עצמי שלא הצלחתי להשיג את הקריטריון לאולימפיאדה, שלא הצלחתי להשיג את החלום שלי.

במשך כמעט עשור, לא הפסקתי להגיד לעצמי שאני חייב להגיע לאולימפיאדה, בכל בוקר, בכל אימון, חזרתי על זה בלי סוף וממש האמנתי בזה. אני ח י י ב להגיע לאולימפיאדה. אכלתי, ישנתי, התאמנתי אולימפיאדה.
ח י י ב ! ! !

במשך שני מחזורי אולימפיאדה, עשיתי כל מה שאפשר על מנת להגיע לאולימפיאדה. בחרתי להתאמן אצל הטובים ביותר, נסעתי למחנות אימונים עם הספורטאים הטובים ביותר, מחנות גובה, התחריתי בכל העולם. היו פעמים שהגעתי לשדה תעופה ולא זכרתי אם אני צריך לשלוח את המזוודה או לאסוף אותה. השארתי את יהל והילדים הקטנים בבית והקרבתי את כל החיים שלי למען החלום. כי אני חייב להגיע לאולימפיאדה.

ובשני המחזורים כבר הייתי שם. הייתי עמוק בתוך הרשימה האולימפית. הייתי כבר בכנסת לתמונה קבוצתית אפילו קיבלתי כבר את המדים.

היום בדיעבד אני יודע שהייתי אידיוט. אידיוט שהמשכתי להתאמן למרות הפציעות. שהייתי בלחץ להתאמן בלי הפסקה ולא לקחת רגע ולהתמודד עם הפציעה כמו שצריך ולחזור להתמודד על הקריטריון בריא וחזק. והכל למה?
כי הייתי ח י י ב ! ! !

לקחתי כמה שבועות להתאושש פיזית אבל בעיקר מנטלית. התרחקתי מהספורט והתרכזתי בדברים אחרים בחיים. זמן איכות עם המשפחה והקמת עסק חדש. אבל איך אומרים, אפשר להוציא את האדם מהספורט אבל אי אפשר להוציא את הספורט מהבן אדם. באופן כמעט בלתי נשלט, מצאתי את עצמי יוצא לאימוני ריצה ברחבי הקיבוץ. זה התחיל מהריצה אבל מהר מאוד חזרתי לאימוני הרכיבה עם הקבוצה, במקום ללוות ברכב.

ואז בשיחה אחת עם יהל אלתרמן ששיתפתי אותה בהנאה שלי, קיבלנו החלטה משותפת – להתחרות בישראמן 2016. בין רגע נצנצו לי העניינים וצמרמורת עברה לי בגוף אחרי תקופה מאוד ארוכה. תחילת האימונים הייתה אוטומטית. במקום 4-5 אימוני ריצה חסרי חשיבות וקצרי זמן התחלפו ב-7-10 אימונים ארוכים ומהנים. ההרגשה באימונים הייתה אחרת, מכבדות הפכה לקלילות, מקושי הפכה להנאה. פתאום העייפות וחוסר החשק לקום בבוקר התחלפה במוטיבציה ונחישות. ההתנהלות בעסק קיבלה שגרה קבועה ומאורגנת, כאילו מבלי להרגיש הצוות התקבע ונהיה מסור יותר ותלותי בי הרבה פחות.

הבנתי שהדבר היחידי שאני חייב זה להיות בעל טוב ואבא טוב. מה שהחיים שלי ושל המשפחה שלי לא תלויים בו, אני לא חייב. אני רוצה, אני רוצה להמשיך להנות, אני רוצה להצליח ואני רוצה לנצח. ר ו צ ה ! ! !

אני חוזר חזרה לשיחה שלי עם ליבי. היא שיתפה אותי בכל המבחנים שמתוכננים לה ובאיזה מקצועות. היא סיפרה לי על מקצוע אחד שממש מלחיץ אותה, ושהיא חייבת לקבל בו ציון 100 כי זה ממש חשוב לה.

הרגעתי אותה, שיתפתי אותה בסיפור האישי שלי, בחוויה שלי ומה ההבדל בין חייב לרוצה. מפלס הלחץ ירד, בנינו תוכנית עבודה מסודרת והחלטנו באיזה ימים היא תלמד לקראת המבחן.

בבוקר הבחינה ראיתי בה משהו מיוחד. היא התעוררה בחיוך, רגועה הרבה יותר מתמיד. שאלתי אותה מה העניין ואיך היא מרגישה לקראת הבחינה. היא ענתה לי ללא היסוס, אבא אני מוכנה ואני רוצה להוציא ציון 100.

אז היא הצליחה. היא רצתה, והיא השיגה.