בכל קבוצות הווטסאפ-ריצה שלי עסקו באותה חפירה. רוני גמזו הוא סאב 3:30. "תותח", "משלנו", "גדול", "מדהים" וכל שאר המלים הסתמיות המאפיינות את שיח ההגזמות המוחלטות של הרשתות החברתיות. יחד עם זאת, שווה בכל זאת לעצור ולהרהר מה בתכונותיו של המרתוניסט יכול לעזור לגמזו להגיע לפודיום "מרתון-קורונה 2020". השורה התחתונה היא שמבחינה מרתונית פרופ' גמזו הוא האיש הנכון במרוץ הנכון. הוא הקיפצ׳וגה שלנו על קו הזינוק המחודש.  הוא יצא לדרך, מחזיקים לו אצבעות ועוקבים באפליקציה.

פרופ' רוני גמזו במרתון ישראמן | צילום: צלמי שוונג

1. פוקוס.

לרוץ מרתון זה סוף של תהליך ארוך: תזונה, סדר יום, ממשקים חברתיים, אימונים מדוקדקים ומתוקתקים, תכנון וביצוע. במשך חודשים ארוכים אסור להסיט את העיניים (הפנימית והחיצונית) לרגע מהמטרה הנכספת. מרתוניסט הוא לא סתם אחד שיכול לגמוע 42 ק״מ בפרק זמן נתון. אלא אחד שיכול להיות חודשים על גבי חודשים עם עצמו והתכניות שלו, בלי הסחות דעת, חיפופים או עיגולי פינות. הפיתויים לנטוש רבים יותר מאשר המשיכה להישאר. מרתוניסט הוא אחד שלא נוטש. נראה לי שגמזו לא עזב אף מירוץ בחייו. ואנחנו חייבים עכשיו מישהו בדיוק כזה. שיהיה איתנו עד סוף המרוץ. וקצת אחרי.

2. השראה.

אנחנו רצות כי יש אחרות שהיוו לנו דוגמה ואנחנו מופת לאחרות ואחרים. במשמעת ובהופעה, בהתנהגות וההתנהלות. על קו ההתחלה, במרחק, במאמץ ובמשמעות, כולן שוות. רק הגישה שונה. יש כאלה שרצים 4.2 ק״מ (ארבעה ק״מ ומאתיים מטר) עם הילדים ושבועיים לא מפסיקים לדבר על "הייתי במרתון תל אביב". אחרים רצים שלושה שבועות וכבר נרשמו למרתון ברלין וניו יורק. ולא נשכח את זכרם של אלה שמתחילים את הקילומטר הראשון במהירות שאף אחת מבנות משפחת דיבאבה לא היתה משיגה אותם ואחר כך זק״א צריכים לאסוף את השאריות שלהם לאורך המסלול.

מרתוניסטית היא אחת שיש לה מטרה בת השגה ולא יומרנית, היא מוכנה לקראתה כמיטבה והיא יודעת את הדרך להגיע אליה. אני התרגשתי כשגמזו קיבל טלפון באישון לילה ואמר כן, בלי לשאול שאלות. מוקדם עוד לקבוע אם הוא יהפוך לאחד מגיבורי האומה, מעורר השראה. או עוד גרוטאה לצידי דרכן של ממשלות ישראל. אני בעדו.

3. נחישות.

אתה יכול להתאמן בלי סוף, ארוכה על ארוכה, גב לגב, ספרינטים ועליות, קרוס טרייניג וסקוואטים בלי הגבלה. ובסוף המרתון יפתיע אותך. שום דבר לא בטוח, שום דבר לא בכיס שלך. זה לא נגמר עד שזה נגמר (וגם אז זה לא תמיד סופי). המרתוניסט הוא לא אחד שרץ פעם אחת, הדביק מדבקה יוקרתית על התחת של הרכב וזהו. מרתון זה אורח חיים מחייב. תובעני ומתגמל. כמו דת (רק קצת יותר מובן). יש ימים בלתי אפשריים. הבוקר חלוד וחורק, המפרקים תקועים. חומצת החלב מסרבת להתפנות מרצונה. ובכל זאת אתה שם עם המסלול. צעד ועוד צעד עד שזה נפתח. לא מוותרים. לא כי אתה עקשן קשה עורף, אלא כי כזה אתה. כבר שנים שאני עוקב אחרי גמזו במערכת "הוא כזה": נחוש ומחויב.

4. מוטיבציה.

לכל אחת יש את המניע הפרטי. לעשות את זה, להרגיש טוב, להיות בריאה, לרזות, תחושת המסוגלות, "מה יגידו", להיות כמו, אני אוהבת את המועדון, כיף לי, אין כמו הים בבוקר, הבירה שאחרי, שום דבר לא ישווה לאווירה של המרוץ, יש בשביל מה לחיות. בלי המניע אין מנוע. בלי המנוע הלך המרתון. אני לא יודע מה המוטיבציה המניעה את גמזו אבל הוא מלא אנרגיה, משדר מחויבות ועושה את כל הדברים הנכונים, בינתיים. הוא מתקדם לפי התכנית.

5. חברתי.

כל הכאבים במקומות של ידעת שהם קיימים לך בגוף הם פרטיים. כל השאר הוא קולקטיב אחד עצום. החברים במועדון, השותף או השותפה לריצה, קהיליית הרצים, קבוצות הווטסאפ והפייסבוק. הפנים המוכרות מהמירוצים והתחרויות. הבילויים שסביב, השופינג וחילופי המידע. "זר לא יבין זאת". אבל ההיא באוטו שלידי ברמזור לא צריכה יותר ממבט חטוף כדי להניד בראש בתמיכה והזדהות. בריצה למרחקים ארוכים לכל אחד יש את הקצב שלו, שרוך הרצים נפתח על פי היכולות. כל אחד "רץ בתוך עצמו" ובכל זאת אין ריחוק חברתי. כולם כאן בשבילך ואיתך. עם כל הלב. עם כל פעימה. ואת זה בדיוק ישראל צריכה היום: מרתוניסט שמבין מה זאת סולידריות עמוקה בימי הסתה ושיסוי. לפי התוצאות חלק מהמרתונים הוא רץ לבד ונתן הכל ובחלק הוא ליווה אחרים, הוא מבין!

6. אומץ.

כל אחת יכולה. אבל לא כל אחת מסוגלת. צריך משהו בסיסי כדי להתחיל לחשוב על זה בכלל. צריך אומץ. לא בגלל המרחק או זמן הרגליים אלא כדי להתגבר על השֶדים שבפנים. הדֶמוֹנים האלה שאומרים לך כל הזמן: לא, זה בלתי אפשרי, אין סיכוי, זה גדול עליך, לא הפעם, אני אתחיל לרוץ בסופ״ש הבא. רק מי שיש לו אומץ להישיר מביט אל האויב שבפנים יכול להתייצב על קו הזינוק ולהגיע אל קו הגמר שלא אחת נמצאים ב..אותו מקום. מי שמוכן כמו רוני גמזו להתרוצץ על מסלולי הקרקע החרוכה שהותירו קודמיו, דמונים מאד מוכשרים ומזיקים, חייב להיות אמיץ מאד.

7. גמישות לשינוי.

אחרי כמה קילומטרים הרובוט שבפנים רץ מעצמו. התנועות מכניות, המטרונום מקיש את הקצב, הראש משחזר שוב ושוב את התכנית ומשווה להרגשה, לשעון, לביצוע, לדופק. לפעמים זה הולך יותר טוב מהמתוכנן ולפעמים זה קשה הרבה יותר. מרתוניסט הוא אחד שיודע לשנות את התכניות תוך כדי. לשמור כח לאחר כך אם צריך, להגביר אם נשאר משהו ברגליים, או להאט לגמרי כדי לסיים על הרגליים ולא באוהל ההחייאה או באמבטיית הקרח הגרועה ממנו. הגמישות הזאת מחייבת הקשבה מאד מדויקת לדקות שבתחושות הגועשות בך. וזה מתחיל ברגע הראשון. אתה חייב להישאר בקצב שקבעת לך. שום דבר מהלמות הרגליים שסביב אסור שיזיז אותך מתכנית הריצה שלך. אתה רץ את הריצה שלך, לא את זו של ההוא מימין ולא את זו של זאת מקדימה. אתה חייב להישאר אתה גם כשמסביב הומה הסער. אני לא מכיר את גמזו באופן אישי. אבל אני מתפלל לאלוהי הריצה שהוא כזה.

8. הכלת כאב.

מאמצע המרוץ ועד שבועיים אחרי הכל כואב. אז מה? תכילו ותשתקו. תכילו ותמשיכו. והחשוב מכל תשמחו שהתגלגלה לרגלכם הזכות וכבר מהקילומטר ה-32 תתחילו לתכנן את המרתון הבא.

הסתכלתי על התוצאות של רוני גמזו בכתבה שהתפרמה בשוונג ובעמוד התוצאות שלו ב-Race view. הוא רץ את כל המנעד, לאט ומהר, בארץ ובחו״ל. ״יש לו את זה״. הוא מפוקס ומערר השראה, הוא נחוש ומלא מוטיבציה, הוא מחויב חברתית ויש לו אומץ בלתי רגיל להצטרף למירוץ שנתניהו הוא הפייסר שלו, כץ אחראי על תחנות השתיה ובנט ולפיד מארגנים את המעודדים משני צידי המסלול. הוא נראה לי כגמיש ומגיב. אם הוא יצליח להכיל את הכאבים של המערכת הפוליטית הישראלית, הוא יגיע לפודיום ואנחנו נריע. לבריאות רוני. יאללה רוני זה שלך.