על פניו רוב האנשים יחשבו שאולטרמן הרבה יותר קשה מאיירונמן. הרי באולטרמן עוברים מרחק גדול משמעותית, למרות שהוא מתפרש על פני שלושה ימים נפרדים. אבל האם ריצת חצי מרתון קלה יותר ממרתון? והאם טריאתלון ספרינט הוא קל יותר מטריאתלון אולימפי? שוב, מבחינת מרחק התשובה היא ברורה, אבל האם בהכרח מאמץ קשה יותר הוא גם ארוך יותר?
איך מכינים את הגוף ואת הראש למרחקים המטורפים האלו? תום מרמרלי באולטרמן צ'לנג' | צילום: ניר עמוס
עוד כתבות בנושא
מתי הכי נכון להוריד במשקל לפני תחרות?
מדוע רוב הספורטאים מתאמנים חזק מדי?
מדוע יש לספורטאים התכווצויות שרירים?
מאז שהשתתפתי ב"אולטרמן צ'אלנג"' האחרון שם שחינו 10 ק"מ ורכבנו 144 ק"מ ביום הראשון, רכבנו 275 ק"מ ביום השני, ורצנו 84 ק"מ ביום השלישי – אני מקבל חדשות לבקרים תגובות של ספורטאים ומתאמנים שונים שאולטרמן זה מטורף.
אותם ספורטאים במקרים רבים כבר עשו איש ברזל אחד או שניים, אבל אולטרמן נראה להם מטורף. גם לי באופן אישי, לפני שהשתתפתי באולטרמן, זה נראה מטורף לחלוטין ולמשוגעים בלבד. באותה מידה מישהו שטרם עשה טריאתלון אולימפי או חצי איש ברזל יחשוב שלעשות איש ברזל זה מטורף. האמת שזה נכון, כל המרחקים האלו מטורפים וזה עניין של נקודת המבט, אבל השאלה היא האם מרחק ארוך יותר הוא בהכרח קשה יותר או שהוא רק ארוך יותר?
מהו גבול הסבולת? | צילום: ניר עמוס
ההכנה לתחרות ארוכה ככל שתהיה מורכבת בגדול משתי הכנות שונות השזורות אחת בשנייה. ההכנה הפיזית או הפיזיולוגית, וההכנה המנטלית. ההכנה הפיזית דורשת תקופת אימונים ספציפית של מספר חודשים, כאשר בדומה לאירועי סבולת אחרים מדובר על שעות רבות של אימונים (10-20 שעות בשבוע) וכוללת אימונים ארוכים בסופי השבוע, רכיבה ארוכה, ריצה ארוכה, שחייה ארוכה, אימוני החלפה ארוכים וכו'.
במסגרת ההכנה הפיזית נשאלת השאלה באילו עומסים יכול המתאמן לעמוד על מנת שהגוף יסתגל וייבנה חזק יותר, שהרי זו מהות האימון (ולא פשוט להתאמן הרבה למרות שלפעמים יש נטייה לחשוב כך). עומס (קושי?) הוא שילוב של עצימות ושל משך, הרי ברור לכל שריצה קלה מאוד במשך שעה היא קלה משמעותית מריצה חזקה מאוד במשך חצי שעה וכאשר בונים תכנית אימון לספורטאי סבולת יש להגדיר את העומס תוך שימוש בשני היסודות הללו.
ניתן להגדיר את העומס הפיזי בכל ענף סבולת על ידי TSS – training stress score, המורכב ממינפולציה של משך האימון ועצימות האימון ביחס ליכולת המתאמן. ברמה הפיזית לדעתי, ההכנה לאולטרמן לא יותר קשה במונחי TSS מאשר ההכנה לאיירונמן.
במסגרת ההכנה המנטלית צריכה להתגבש האמונה שהספורטאי מסוגל לעמוד באתגר. בדרך כלל כשספורטאי ניצב מול אתגר סבולת ארוך לראשונה, טמונות בו החששות שמא הוא לא יצליח לסיים את המרחק מאחר ומדובר במרחק שהוא טרם השלים בעבר, ומכאן החשש מהלא נודע. כל מתאמן שעשה בעבר מרתון או איש ברזל לא יחשוש מלעמוד על קו הזינוק לאותו המרחק שוב, מאחר והוא יודע שהוא מסוגל לעמוד באתגר המרחק.
גם מבחינה מנטלית לא צריך להיות כזה שינוי לעומת איש ברזל. תום מרמרלי באולטרמן צ'לנג' | צילום: ניר עמוס
בהכנה לאירוע סבולת ארוך, בדרך כלל המתאמן לא ישלים את המרחק כאימון בודד ולכן יהיה בו החשש שמדובר באתגר קשה וארוך. לכן במסגרת תכנית האימון צריכים להופיע אימונים הולכים ומתארכים שיגרמו למתאמן להאמין שזה אפשרי, אך לא בטוח שאימונים מסוג אלו יתרמו להכנה הפיזית בצורה המיטבית, ולכן יש להכניסם לתכנית בטעם ובעדינות. ברמה המנטלית לדעתי ההכנה לאולטרמן לא קשה יותר מההכנה לאירוע איש ברזל או אירוע סבולת אחר שטרם התנסית בו.
אם כך, האם קיים גבול לסבולת האנושית או שמא מדובר בהכנה מנטלית, פיזית, והגדרת העומס? לאור כמות הסיפורים והספורטאים שגומאים מרחקים בלתי נתפסים כמו 50 אנשי ברזל ב-50 ימים, מירוץ ה-RAAM או הדקא- איירונמן אני סבור שמדובר במחסום מנטלי תפישתי בלבד ולא במחסום פיזיולוגי. באופן אישי החוויה שלי מהאולטרמן היתה מדהימה, בעיקר בפן המנטלי והכיבוש של מרחק חדש בפעם הראשונה.
מה שרשום בכתבה הוא מה שאני חושב מזמן. הבעיה באירועים הללו, הם לא באירוע עצמו אלא באפשרות של המשתתף להביא את עצמו לתקופת אימונים ארוכה במקביל לחיים הרגילים. זה מה שמפחיד בסיפור. אם היו מאפשרים לאדם הספורטי הסביר להתאמן בניחותא- לא בעצימות נמוכה אלא בלי חשש של בית/עבודה, אז השמיים הם הגבול. בלי הלחץ הזה ובלי מטרות זמנים משוגעות, רוב האירועים הללו "זמינים לקהל הרחב" כולל אולטרמן. זו הבעיה המנטלית. לא השלמת המרחק.