טור הדעה שנותן תשובה ועונה לטור זה

המלך הוא עירום לדעתי. אני מצטער אבל רבים "ממלכי הריצה" בישראל הם עירומים לראות עיניי! כוונתי היא שרבים ממאמני הריצה בישראל, וכאן אני מתעקש על המילה "רבים" ולא חלילה "כל", הם לא באמת מאמנים, לכל היותר מדריכים, חלקם אפילו אינם מדריכים. בטור דעה זה אני מעוניין להצביע על תופעה מדאיגה בעיניי בקרב ענף ריצות החובבים בישראל.

התופעה של ריבוי מדריכים הנה חיובית | צילום: פלאש 90

עוד טורי דעה בשוונג
דעות || מרתון טבריה במהדורתו ה-40 הוא ביזיון התנהלותי וארגוני
דעות || "הספורט שלנו חייב להיות גם ידידותי לסביבה"
דעות || ענף האולטרה בישראל: הרבה בדימיון מעט בחיים

מאמני ריצה או מדריכי ריצה?

בום הריצה שסוחף את ישראל מביא תופעות נפלאות: יותר ויותר אנשים מצטרפים לעולם הנפלא של הריצות. אבל כמו בכל תופעה חיובית, ישנן גם תופעות לוואי שליליות. אחת מתופעות הלוואי הללו היא העובדה שכל אחד שמסיים קורס כלשהו של מאמני ריצות קורא לעצמו מאמן. הבעיה היא לא איך שהוא מכנה עצמו, אלא שאותו אדם (גבר או אישה) בטוח שהוא באמת מאמן ריצה. לעתים, הקורס הוא קורס בסיסי ביותר, אשר נותן טעימות תחת הקטגוריה הפיזיולוגיה של המאמץ.

גילוי נאות: כותב שורות אלה למד לפני שש שנים בקורס למאמני ריצות. כשסיימתי את הקורס הייתי בטוח גם אני כי יש לי את הידע הדרוש להיות מאמן. אוי, כמה טעיתי. מהר מאוד הבנתי כי כמו שמי שעובר קורס עזרה ראשונה לא יכול להיקרא רופא, כך גם מי שעובר קורס מאמני או מדריכי ריצות, לא יכול להיקרא מאמן ריצה. רק כאשר פניתי לאקדמיה הבנתי כמה לא ידעתי, כמה שטחי הידע שלי. למעשה, גם היום, אחרי תואר ראשון ואוטוטו תואר שני בתחום הספורט, אני מבין שעליי ללמוד עוד רבות.

לא כל אחד שרץ טוב הוא גם מאמן טוב

לצורך כתיבת הטור הזה, קראתי את הרקע של מאמני קבוצות הריצה הגדולות והמפורסמות בישראל. בקבוצות אלו, לרוב, המאמנים הראשיים הם בעלי ידע וניסיון רב. אולם גם שם, לחלק מהמאמנים יש רקע בסיסי ביותר. כולם אגב, הם רצים מוכשרים ביותר, עם תוצאות והישגים מעולים. זו נקודה שחשוב להבין אותה: לא כל אחד שהוא רץ טוב, בהכרח גם מאמן טוב.

רצים מוכשרים ביותר אבל לאו דווקא מאמנים בהתאם

העובדה שזכית בגנים טובים לא חייבת לתרום לעובדה שאתה מקצועי בתחום הריצה, בעל ידע עמוק ומבוסס, או יכולת להעבירו למאומנים, בעל אחריות אישית ומקצועית ואמפתיה לרצים תחת חסותך, ועוד תכונות הנדרשות ממאמן אמתי וטוב. אחוז הפציעות בקרב המתאמנים תחת קבוצות או מאמנים הוא עובדה נסתרת, אשר אף אחד לא מוכן לפרסם, ודווקא יכול להוות מדד נוסף בבחינת המקצועיות של אותו מאמן.

80 ק"מ בשבוע לרצה המתחילה?

לפני כשבועיים ביקשה ממני ידידה, להיפגש באופן דחוף. היא מתאמנת מזה חודש וחצי בהדרכת מאמן המכין אותה לריצת מרתון בחו"ל. לאחרונה היא חווה פציעה לא קלה. אותה ידידה ביקשה את חוות דעתי. ביקשתי ממנה להצטייד בתכנית האימונים שלה לצורך הייעוץ. לא אגזים ואומר שחשכו עיניי כשראיתי את תכנית האימון שלה: תכנית האימון כללה 80 קילומטרים בשבוע, ריצות אמצע שבוע של 14 קילומטרים בקצבים מאוד מהירים, וכל זאת לאור מטרת המתאמנת רק לסיים בכבוד את המרתון הראשון בחייה בזמן משוער של ארבע וחצי שעות.

האם יתכן שאותו מאמן לקח את תכנית האימונים שלו, והלביש אותה על הרצה? או שזו גישתו לאימון רצים מתחילים? בין אם כך או כך, לטעמי מדובר בחוסר מקצועיות בולט, גם במבחן התוצאה: שברי מאמץ, אשר לוו בכאבים כאלה וגרמו לה לבטל את השתתפותה במרתון. הפציעה מנעה ממנה ללכת לעבודה במשך מספר ימים בשל כאבים אדירים. על זה מתווספים עגמת הנפש, המשבר המנטלי וההפסד הכספי.

זהירות נחיתת עקב?

לפני כחודשיים יצאתי למסע אופניים בדרום הארץ, יחד עם עוד מספר רוכבים מנוסים. בסיום היום הראשון, לאחר רכיבה של שבע שעות, יצאנו יחד לריצה קלה של חצי שעה. אחרי פחות מקילומטר, פונה אליי אחד מהרוכבים/רצים ומעיר לי שאיני רץ נכון, שעליי לנחות על הקרקע עם כריות האצבעות ולאחר מכן עם העקב. ראשית, הודיתי לו על האכפתיות שהוא מפגין, אבל גם שאלתיו מניין לו הידע הזה, האם הוא מגובה במחקרים מדעיים, בספרות שקרא אודות מנח הריצה הנכון, בניסיון עתיר שנים? תשובתו הדהימה אותי, הוא אמר, ואני מצטט, "סיימתי לא מזמן קורס מדריכי טריאתלון ולאחר דיון שהיה לנו בקבוצה, זה מה שהחלטנו". אגב, מדענים רבים בדקו את המנח הנכון של נחיתת כף הרגל בריצה, והגיעו למסקנה שאין תשובה אחת, שזה מאוד אישי.

התועלת מריבוי מדריכים הנה יותר אנשים רצים | צילום: paxbay

גבול מרחב הטעות: סביב 10 ק"מ?

אפשר לפטור את שתי הדוגמאות שהבאתי, כי מדובר בסך הכל בשני אנשים אשר לא מייצגים את הכלל. אני טוען דווקא הפוך: ענף הריצה בישראל מלא באנשים אשר הידע המקצועי שלהם מוגבל עד דל. הרי ברור לכולם שאותם "מאמנים" או "מדריכים" בסך הכל שילמו כמה אלפי שקלים בשביל התואר הזה, ללא שום בחינה ראויה. חשוב לומר, לא הכל שחור או לבן: בעיניי התופעה של ריבוי מדריכים הנה חיובית כל עוד היא נעשית בגבולות נכונים. אותו הגבול הוא כנראה ריצת עשרה קילומטרים. הנזק שיכול לגרום מדריך לא מקצועי למי שרוצה לרוץ עד עשרה קילומטרים, הוא זעיר עד לא קיים.

מרחב הטעות אינו גדול. והתועלת מריבוי מדריכים הנה יותר אנשים רצים, יותר אוכלוסיה שעוסקת בספורט. זאת ועוד: רבים מאלה שמגיעים לקורסים האלה הם פשוט רצים שאוהבים את הספורט ומעוניינים להעמיק בו ולאו דווקא כאלה המעוניינים לעסוק במקצוע האימון. פה התופעה לא רק טובה אלא מבורכת וחשובה: כמתאמנים, יהיו להם הכלים לשפוט ולהבין את תכניות האימון שהם קיבלו בקבוצות שלהם ויתפתח בינם למאמנם, ובינם לחבריהם שיח מקצועי בהרבה. כשמאות (או אלפים עם הזמן) עוברים קורסים כאלה – רמת הענף עולה ותרבות הספורט והריצה יוצאת מורווחת! הבעיה מתחילה כאשר אדם רוצה לרוץ מרחק של חצי מרתון ויותר. שם אפשר להיפצע, שם אותו מדריך יכול לגרום נזק אמתי. ריצת מרתון היא מאמץ מורכב אשר הכנה נכונה אליו מחייבת ידע נרחב בתחום הפיזיולוגיה, התזונה ותורת האימון.
ענף פרוץ

ענף הריצות פרוץ ולמעשה כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. כל מאמן עם תעודת "מדריך חדר כושר" רשאי, מבחינה ביטוחית, לאמן אדם לריצת מרתון. עד אשר תהיה רגולציה ראויה, צריכים להיות קווים מנחים לשני הצדדים: הצד הראשון הוא הצד המאמן – על כל מאמן מוטלת האחריות לאמן רק לתחומים בהם הוא מבין ושולט, בדיוק כמו שרופא, מומחה לכף יד, לא יטפל בבעיה בכף הרגל, כך גם אדם שיש לו ידע וניסיון בריצות למרחקים קצרים ובינוניים, לא יאמן לריצת מרתון. בנוסף מוטלת על המאמן האחריות להתפתח מקצועית, כלומר לקרוא ספרות מקצועית ומאמרים מדעיים, להשתתף בכנסים מקצועיים, ולא לחשוב שהידע שרכש מספיק.

הצד השני הוא הצד המתאמן – על המתאמן לבחור מאמן אשר מתאים למטרת האימון. על המתאמן להתעקש ולהבין מה הידע שיש לאותו מאמן, מה הניסיון שלו, ומה תחום ההתמחות שלו. בדיוק כמו בכל תחום אחר בחיים, גם כאן התמחות ומקצועיות הן מילות מפתח. עצתי לאותם רצי מרתון פוטנציאלים היא לא למהר לבחור מאמן, לברר, להתעניין. לא תמיד מאמן שמאמן רצים לרוץ מרתון מתחת לשלוש שעות, מקצועי ככל שיהיה, יתאים למי שרוצה רק לסיים ריצת מרתון, בזמן של חמש שעות.

אבל הדבר החשוב ביותר הוא הצורך ברגולציה ראויה ומעמיקה, שכמו בענף האופניים בו יש הפרדה בין תעודת "מאמן" לבין תעודת "מדריך" והבדלים ברורים בין מה ואת מי מותר לכל אחד מהם להדריך – כך גם בענף הריצה. הגורמים והרשויות המנהלות את הספורט מתוקף חוק הספורט, ביחד עם חברות הביטוח (שיש להן אינטרס בצמצום כמות הפציעות והתביעות), צריכים למסד את ההפרדה וההגדרה המוצעת בין מדריכי ריצה לבין מאמני ריצה. לא כל אחד שרץ מרתון מהר הוא גם בהכרח מאמן טוב ומקצועי. לא תמיד זה שיודע לשווק עצמו היטב הוא בהכרח גם מאמן מקצועי, בין אם זה מאמן אישי או מאמן במסגרת קבוצת ריצה.

ניר אבישי כהן | מאמן ריצה

טור דעה זה נכתב על דעתו ועל אחריותו הבלעדית של כותבו