חברי עודד רהב מפליא כדרכו בכתיבה, בשבחי המשחקים האולימפיים וגיבוריה. ואילו אני… אני הפוך. אהבתי אליה הולכת ופוחתת ככל שאני מכיר אותה יותר. הסיבות רבות (ולצערי אינן מתוקנות כנדרש), אבל אשתף לרגע סיפור קצר אחד, שיאיר סיבה אחת – כנראה לא ברת תיקון – שמשאירה לי תמיד טעם מעט חמצמץ בסופם של כל משחקים אולימפיים וזהו סיפורו של רון קלארק.
שלוש מדליות זהב באולימפיאדת הלסינקי. אמיל זטופק
עוד כתבות בנושא
האם ספורטאי אולימפי בריא יותר משאר האוכלוסייה?
אליוד קיפצ'וגה מקניה ניצח גם במרתון האולימפי
5 סיבות כואבות שעלולות לגרום לכם להפסיק לרוץ
אמיל זטופק היה לריצה מה שאיינשטיין היה למדע
רון קלארק היה רץ אוסטרלי מופלא. בשנות השישים של המאה העשרים הוא שבר שיאי עולם יותר מ-10 פעמים. בריצה ממרחקים של 2 מייל ועד 10 מייל. ממרחקים של 5,000 מ' ועד 10,000 ו-20,000 מ'. הוא לקח את שיא העולם ב-10,000 מ' מתוצאה של 28:18 דק' וגילח ממנו במהלך כשנה וחצי, כמעט 40 שניות שלמות. הוא חצב דרך וגבולות חדשים למהירות והסיבולת האנושית בריצת מרחקים. דבר אחד לא הצליח רון קלארק להשיג אף פעם בימי חייו – מדליית זהב אולימפית. בלשון המודרנית, הוא היה עשוי להיחשב "כישלון". "לוזר".
שבר שיאי עולם יותר מ-10 פעמים. רון קלארק
בשנת 1966 הוזמן רון קלארק לכנס אתלטי בצ'כוסלובקיה. המזמין היה אמיל זטופק. זטופק היה לריצה, מה שאיינשטיין היה למדע. מה שאריסטו היה לפילוסופיה. מה שמשה רבנו היה לבני ישראל במצרים. אחרי 2 מדליות (אחת כסף ואחת זהב) באולימפיאדת לונדון 1948, לקח זטופק שלוש מדליות זהב באולימפיאדת הלסינקי 1952 ב-5,000 מ', ב-10,000 מ' ובמרתון – אותו ניצח במרתון הבכורה הראשון בחייו. זהו אמיל זטופק. כך או כך, הסיפור מתגלגל, ובתום אותו כנס אתלטיקה בפראג ב-1966, לקח זטופק את קלארק לטיול בבירה הצ'כית היפה. הראה לו את המראות, ודן איתו על דא ועל הא בענייני ריצה. לקראת סופו של היום ליווה זטופק את קלארק לשדה התעופה לטיסתו של האחרון בחזרה ללונדון.
זטופק לא הסתפק בנפנוף לשלום מהטרמינל. הוא לקח את קלארק עד המטוס ועוד המשיך וטיפס איתו במעלה המדרגות (אפילו שומרי הגבול הקומוניסטים לא העזו להעיר לגיבור הלאומי). שם, במעלה המדרגות. לחץ זטופק את ידו של קלארק, לחש לו כמה מלים, טמן בידו אריזה קטנה, וירד חזרה לאדמת צ'כיה.
אהבתי את הריצה אהבת נפש
הימים ימי השיא של המלחמה הקרה. קלארק המבוהל לא העז להסתכל על האריזה. הוא החביא אותה עמוק בכיסו. מוחו השתולל בזמן שהמטוס המריא. רק מעל לתעלת לה-מאנש, סקרנותו של קלארק גברה עליו. הוא הוציא את האריזה מהכיס, פתח אותה והסתכל… בפנים, הסתתרה מדליית זהב. מדליית הזהב האולימפית ב-10,000 מ' בה זכה זטופק באולימפיאדת הלסינקי 1952. על פנים הקופסה כתב זטופק את המלים "לרון קלארק, מאמיל זאטופק 19.7.1966".
אז סוף סוף קלט קלארק את המשפט שאמר לו זטופק במעלה מדרגות המטוס: "לא מתוך חברות, אלא כי היא מגיעה לך". רק כך, קיבל לבסוף רון קלארק מדליית זהב אולימפית. שנים מאוחר יותר, במענה לשאלת עיתונאי, אמר קלארק על קריירת הריצה שלו, "נהניתי ממנה במידה עצומה ואם לא זכיתי במדליות זהב, כך יהי. ניסיתי, עשיתי כמיטב יכולתי, אהבתי את הריצה אהבת נפש, כמו שאהבתי את המשך חיי עם משפחתי ועם עבודתי".
כך קיבל לבסוף מדליית זהב אולימפית. רון קלארק
קלארק כיהן שמונה שנים כראש עיריית העיר גולד קוסט באוסטרליה מ-2004 ועד שפרש ב-2012. הוא הלך לעולמו בקיץ 2015. לא מעט תאומי ותואמי רון קלארק ראינו בריו 2016. אולי יותר מאחרים, הזכירו אותו שני השחיינים האוסטרלים הנפלאים קייט קמפבל וקמרון מאקווי. שיאנית העולם (קייט) ושיאן עולם בבגד-ים טקסטיל (קמרון) ב-100 מ' חופשי.
אבל הם לא לבד. ספורטאים גדולים רבים לא הביאו את מלוא יכולתם לריו, ואולי גם לא יביאו את מלוא יכולתם למשחקים האולימפיים אי פעם. כמו אותם ספורטאים גדולים, גם לי אין כוונה לחכות ארבע שנים לטוקיו. אני רוצה לראות את הספורטאים שפספסו תהילה אולימפית מראים מה הם באמת שווים עוד בשנה הנוכחית, ובוודאי שגם ב-2017, 2018 ו-2019. למה? ראשית, כי החיים לא מתרחשים רק פעם אחת לארבע שנים, שנית כי אמיל זטופק היה רק אחד וכבר אין מי שיחלק מדליית זהב לכל מי שמגיע.
