נשארו עוד שמונה שבועות עד לתחילתה של התחרות ואלעד בנימין משתף אותנו במה שעובר עליו, על האימונים המפרכים, ההעדרות מהבית והמחשבות על המרוץ
מאת:אלעד בנימין
עוד שמונה שבועות אני טס לאנגליה כדי להשתתף באירוע הכי קשה שהשתתפתי בו עד כה. 140 ק"מ ריצה, 35 ק"מ שחייה ו-290 ק"מ רכיבת אופניים מלונדון לפריז. ה- Arch to Arc.
אני נמצא עכשיו בישורת האימונים האחרונה. עוד כ-6 שבועות של אימונים שיגיעו לשיאם באמצע אוגוסט, ואח"כ רגיעה הדרגתית עד לתחילת ספטמבר.
140 ק"מ ריצה, 35 ק"מ שחייה ו-290 ק"מ רכיבת אופניים מלונדון לפריז
המירוץ תופס לי עכשיו את רוב המחשבות, והמגמה מתגברת ככל שהארוע מתקרב. לכן החלטתי להקדיש את הפוסט הזה לנושאים העיקריים שמעסיקים אותי – מעבר לזמן על הרגליים בריצה או ברכיבה, מעבר לשעות בבריכה או בים. נושאים שהם במעטפת של מרוץ בסדר גודל כזה.
לוגיסטיקה
אני חושב על הלינה, על התזונה, על המלווים שיבואו איתי, על רשימות הציוד והאוכל שאני עוד צריך להכין, על חלוקת תפקידים והתנהלות במירוץ עצמו, על האימון מחר בבוקר ועל השחייה הארוכה בסוף השבוע הקרוב. האם הריצות ארוכות מספיק? אני צריך לשלב יותר אימוני חיזוק? אני שואל את עצמי אם אני מוכן, אם אני ממעיט בקושי ואם אני צריך לעשות משהו נוסף. בסוף הכל יסתדר, אבל עד אז יש לי המון רעשי רקע שמשכיחים ממני את ההתנהלות השוטפת. אני בדרך כלל הכי מאופס שיש – אבל אשתי הודיעה לי חגיגית לפני כמה ימים שאין עם מי לדבר. היא לא חייכה כשהיא אמרה את זה. זה היה אחרי שגיליתי שקבעתי טיסת עבודה בדיוק בשלושת הימים שהיא ביקשה ממני להיות בארץ.
כתבות נוספות בנושא:
> לטורים נוספים של אלעד בנימין
דמיון מודרך
בכל אימון אני עובר עשרות ומאות פעמים על תרחישים שונים שעלולים לקרות במרוץ. אני מדמיין את עצמי פעם מסיים בקושי, פעם מסיים ושובר את שיא המסלול, נלחם בגלים וברוחות בתעלה, שוחה ביום בהיר וים רגוע, מסיים את הריצה ב-16 שעות פעם אחת וב-22 שעות בפעם אחרת. המראות עוברים בראש במהירות וברצף אחד אחרי השני ללא הפסקה, לעיתים במשך שעות במהלך אימון.
ספורטאים ומאמנים יודעים הרבה שנים על העוצמה והתרומה של דמיון מודרך. אני לא עושה את זה באופן מסודר ומושכל – פשוט יש לי הרבה שעות לחשוב במהלך אימונים, וזה מה שצף בתודעה. אני בהחלט מבין את התועלת הרבה שבתהליך ולאלה מכם שלא ניסו אף פעם הייתי ממליץ לנסות.
אצלי, לא משנה התרחיש – הוא תמיד נגמר בזה שאני מטפס על הסלעים בצד הצרפתי של התעלה, ואחר כך מניף ידיים באושר בשער הניצחון בפריז. עכשיו רק נשאר להעביר את זה מהדמיון למציאות.
אני מרגיש שאני מגיע למרוץ בנקודת הזמן הנכונה
המחיר
15-20 שעות בשבוע שמוקדשות לפעילות אנוכית לחלוטין. שעות שיכולתי לבלות עם משפחה או חברים. שעות שמשאירות אותי גמור בערבים, ולפעמים עייף מאוד במהלך היום. טיולים בסופי השבוע שלא מתקיימים, משחקי כדור בפארק שאין לי עבורם כוח אחרי ריצות של 5 שעות. זמן איכות שמצטמצם מאוד.
אני לא מתלונן, הרי אורח החיים הוא בחירה שלי – אבל בתא המשפחתי כולם צריכים להבין ולקבל את המשמעויות, ולדעת לחיות איתן בשלום. יש כמובן צדדים חיוביים – דוגמה אישית, הצבת יעדים ועבודה קשה, התמדה וכו', אבל אלה דברים לא מוחשיים שרק הזמן יגיד אם הם חלחלו והשפיעו לטובה.
השורה התחתונה
אני מרגיש שאני מגיע למרוץ בנקודת הזמן הנכונה. יש לי בדיוק כוח ומוטיבציה לחודשיים הקרובים, אבל לא הרבה מעבר. עכשיו נותר לעשות את הכל כדי להגיע בריא, רענן, אופטימי ובטוח ביכולת שלי להצליח.
עוד שמונה שבועות.
 |
אלעד בנימין רודף הרפתקאות סדרתי |
