|| אנו מביאים לכם את הסיכום של האולטראיסט אלעד בנימין, שסיים את תחרות האנדיורומן אליה התכונן בשנה וחצי האחרונה, ואף כתב עליה בשוונג לאורך כל התקופה. סיכום התחרות יובא בשלושה חלקים |
לקריאת פרק 01 | פרק 02 | פרק 03 |
החלק הראשון של מרוץ ה-Arch to Arc עבר בהצלחה, אבל גם גבה מחיר. 140 ק"מ של ריצה מלונדון לדובר השאירו את אלעד עם כאבים חזקים ברגליים ועייפות גדולה. 16 שעות אחר-כך הוא כבר יצא לצליחת תעלת לה-מאנש.
במשך 16.5 שעות שחיתי מאנגליה לצרפת. נשימה כל 3 תנועות, מלווה בבדיקה שאני לא מתרחק או מתקרב יתר על המידה לסירה המלווה. מנסה להתרכז בסגנון יעיל וזורם. המים סביבי לא רגועים. אין רוח וגלים, אבל תנועת המים אגרסיבית. אין אף נקודת ייחוס מלבד הסירה. לא רואה שום דבר אחר ואין לי מושג לאיזה כיוון אני שוחה, כמה עברתי וכמה נשאר. פעם בשעה צועקים לי מהסירה שאני צריך לתדלק.
על כל דקת הפסקה אני משלם בשבע דקות שחייה נוספות. אלעד בנימין | צילומים: באדיבות אלעד בנימין
אני מתקרב, בלי לגעת, ותופס את בקבוק השתיה שנזרק למים. לאחר מכן אוחז בקופסת הפלסטיק עם מעט אוכל, מוריד את הכל לגרון וממשיך הלאה. נאמר לי שעל כל דקת הפסקה אני משלם בשבע דקות שחייה נוספות.
אני מקיא בפעם הראשונה אחרי 7.5 שעות. למזלי התחושה מוכרת מהאימונים. מקפיד לשתות, והצוות עוצר אותי לעתים יותר תכופות על מנת להחזיר נוזלים וקלוריות. העצירות כבר לא כל שעה עגולה, ואני מאבד את תחושת הזמן. לא מצליח להחזיק מחשבות יותר מכמה שניות, הן בורחות לי לפני שאני מצליח לאחוז בהן.
ההחלטה להפסיק
הגוף על טייס אוטומטי. מקפיד לא להכניס מי מלח לפה, מנסה להשאיר צוואר ושכמות רפויות. החושך יורד והגלים עולים. מה שרואים מהסירהי זו נקודה אדומה קטנה מהבהבת בלב ים. אחרי 13.5 שעות אני רואה את המגדלור של כף גרי-נז בצרפת ומתמלא תקווה. מהסירה צועקים לי שאני צריך לתת את כל מה שיש לי בשעתיים הקרובות כדי לנסות לחצות את הזרם החזק שמושך צפונה. זרם במהירות 4 קשר. קיר מים שנע צפונה במהירות, ואני כמו עלה נידף, מנסה לקרוא עליו תיגר. אחרי 15.5 שעות אני במרחק של 1.7 ק"מ מצרפת.
לא מצליח להחזיק מחשבות יותר מכמה שניות
הסירה נתקעת. מסתבכת ברשת דייגים, הצוות מנסה לחלץ אותנו. מעלים אותי לסירה על מנת שלא אסחף. אני מתחיל לרעוד, המלווים שלי יוסי ודוד מוצאים שמיכה ומכסים אותי. אני עוצם עיניים ונרדם בזמן שההמולה סביבי גוברת. הלאות מכה בי ואני מרגיש כבד. אחרי כ-25 דקות מצליחים לשחרר את הסירה. בינתיים נסחפנו עוד צפונה. מודיעים לי שאין סיכוי שאגיע לכף גרי-נז (הנקודה הקרובה ביותר בצרפת) וכנראה אצטרך לשחות עוד כ-3 שעות. אני חוזר למים, אבל לא במצב טוב.
הלאות מכה בי ואני מרגיש כבד
מרגיש את הקור, העייפות, הראש שלי מסוחרר ואני לא מרגיש טוב. מושך עוד כ-40 דקות אבל בסוף מגיע למסקנה שאני בסכנה ולא טוב שאמשיך. מגיע לסירה ומודיע שאני עולה. החלטה קשה מאין כמוה עבורי. בשנייה שאני מתיישב על הסיפון אני מתחרט. שנה וחצי של הכנות, להגיע כל כך קרוב אבל לא להצליח. מרגיש כמו משה שראה את הארץ המובטחת אבל לא זכה לדרוך בה.
הפסקה מאולצת
אני נרגע קצת ומעדכן בוואטסאפ הקבוצתי של התחרות:
"שלום לכולם, עברתי היום בשחייה חיים שלמים. בסוף, אחרי קצת יותר מ-60 קמ שחייה כשאני כ-2 קמ מהחוף החלטתי לצאת לסירה. ההפסקה המאולצת עקב העובדה שהסירה נתקעה במשהו לא עשתה לי טוב. כשחזרתי למים אמרו לי שיש לי עוד שעתיים-שלוש לשחות. אחרי כחצי שעה הרגשתי מאוד לא טוב ומסוחרר. חושך, גלים של מטר וחצי, הגעתי למסקנה שמצבי לא טוב במידה כזו שצריך לחתוך. בספרים לא ארשם כמי שהצליח, אבל כשאגיע לפריז אדע שנתתי את מה שהיה, ואת הקקילומטר האחרון אשלים בגלגול הבא. אני אוהב את כולכם – אתם מדהימים ונתתם המון השראה וכוח. אני בסערת רגשות שקשה להעביר…שיהיה לילה טוב לכולם".
מיד אני מקבל המון פרגון ואהבה מהמשפחה והחברים – זה עוטף אותי חזק ושוטף אותי בתחושות חיוביות חרף האכזבה הקשה. בשתיים לפנות בוקר אנחנו יורדים מהסירה בקאליי, צרפת. מעבר לקביעת שעה לארוחת בוקר אני לא מצליח להחליט על שום דבר. ממשיך בהתכתבויות עם אשתי והחברים שנשארו ערים כל הלילה ועקבו. מנסה לעכל את הכל. בסוף אני נרדם.
שביל המשחה ונקודת המשבר
יום ארוך ומטלטל שאזכור אותו תמיד. יום שלא נגמר כמו שקיוויתי אבל איכשהו הוציא אותי מחוזק. יום שבו הייתי גם בודד לחלוטין וגם מוקף באהבה בעת ובעונה אחת. יום לספרים…
בפרק הבא… לאן ממשיכים מכאן?
