היא ישבה מולי באי נחת וסיפרה לי על מערכת היחסים שלה עם אכילה ודימוי גוף מאז שהיא זוכרת את עצמה… על תחושת התסכול, הבושה, האשמה, על כך שיש לה ידע תזונתי כל כך רחב אחרי שנים של דיאטות ושהיא כבר לא מוצאת את הטעם בללכת לתזונאית כי זה שוב אותה הגברת בשינוי אדרת.
כן, גם אם התזונאית מעודדת אכילה קשובה, וגם אם זו בגישה פרוגרסיבית וללא תפריט או קלוריות, היא עדיין מקבלת הנחיות שהיא יודעת ומכירה: סולמות רעב ושובע, עצות לנהל נכון סדר יום, מיינדפולנס, ושאר ירקות.
לטורים נוספים:
מסע לריפוי לב כואב – מה זה מובמנט דאנס?
אל תלקו את עצמכם! איך להשתמש בפעילות ככלי לוויסות רגשי ולא כמקור לאשמה
בין כל טבלאות האימונים והחוקים, לפעמים פשוט צריך להקשיב לגוף
הסתכלתי עליה והרגשתי את כאב הלב והייאוש, הרי גם אני הייתי שם פעם בלופ הבלתי נגמר הזה. נשמתי עמוק והבנתי שאין שום טעם לעסוק ב"מה היא אוכלת" או בעצות פרקטיות כאלו ואחרות, כי זה יהיה בדיוק אותו "מופע" של הערות חיצוניות שמכניסות אותה שוב ושוב לניתוק מן הסמכות והידיעה שלה את עצמה ומן הדבר העמוק והאמיתי שקורה לה בדפוס המתמשך שהיא חווה.
"גם אני הייתי בלופ הזה" | צילום: יעל גולדשמיד
שאלתי אותה איך היא מרגישה כשהיא מספרת לי על כל זה? איך זה מרגיש בגוף ואם התחושה הזו מוכרת? נכנסנו לסשן מעמיק על החוויה עצמה, איך היא מרגישה, ממתי היא נמצאת, אילו זיכרונות צפים מולה, ועלו דברים עמוקים ומשמעותיים כל כך.
אמא שלא נתנה מספיק חום וביטחון, נחמה שהגיעה מגיל צעיר על ידי מזון במקום, בושה, אשמה, ניתוקים מהגוף ודברים מורכבים שברור כשמש למה ליווי תזונתי לא יוכל לעזור להם ואולי אף להחמיר את המעגל.
המקרה הזה הוא לא מיוחד, נכון, לא תמיד צריך סיפור כואב מול אמא או אבא, אבל היות ואכילה היא רגשית מיום היוולדנו ומוכתבת לנו במערכת העצבים ובהתניות המוחיות עם התקשרות (כשתינוק מקבל הזנה בין אם מבקבוק או שד, הוא מקבל גם את הקשר הראשוני שלו עם הדמות המטפלת ואיתה חום, ויסות, ערסול והרגעה), היא מעשה חברתי מראשיתנו כשבטים מסביב למדורה ועד היום בארוחת שישי או במסעדה.
וכיום היא גם מעורבבת עם תרבות הדיאטה, ביוש גוף (body shaming) וסטיגמת המשקל (סטיגמה שסוברת בצורה מודעת או שלא, שאדם בעל נראות מלאה או שמנה, מאופיין בתכונות אישיות פחות טובות, בין היתר בחוסר כוח רצון, עצלנות, גרגרנות וכו'). נוצרת בלילה סבוכה שבגללה מערכת יחסים מול אכילה ודימוי גוף היא כל כך מסועפת, מרובת רבדים ועמוקה, ולכן מצריכה לדעתי מענה נפשי קודם כל ותזונתי כדבר נוסף ומשני אם בכלל.
צילום: Shutterstock
רוב האנשים היום לא מתקשים לאכול בריא כי הם "לא יודעים שמלוואח פחות בריא מקינואה", או כי הם "לא יודעים שצריך וכדאי להתמיד בפעילות גופנית". אנחנו חיים וחיות בעידן שבו הידע לגבי תזונה וכושר ברמה הפרקטית נגיש לכל ויותר מכך – עידן בו הבריאותנות השתלטה על כל חלקה טובה והפכה להיות הפרעה בפני עצמה.
רוב האנשים מתקשות ומתקשים לקיים אורח חיים בריא כי יש להם שם קושי רגשי, שלרוב שזור גם עם תפיסות לא מיטיבות שתרבות הדיאטה הנחילה לנו לגבי אורח חיים בריא (כמו למשל המחשבה שירידה במשקל היא המטרה ואורח חיים בריא הוא תוצר הלוואי בעוד הדברים הם בדיוק להפך).
ההבנות האלו כן נוכחות כיום גם בשיח התזונה ומאז שזרם דימוי הגוף החיובי החל לתפוס תאוצה בארץ, הוא השפיע עמוקות על עמדות של אנשי ונשות מקצוע, בין היתר גם על שלי. לכן כיום אני רואה קולגות תזונאים ותזונאיות שמביאות שיח אחר, לא מודד ולא שופט, לא נותן תפריט וקלוריות, ועם ניסיון לעשות מקום לחוויה הרגשית שלנו. הבעיה היא שכשנכנסים למחוז הרגשות נכנסים למחוז הנפש וכשזה קורה – צריך הכשרה בבריאות הנפש.
כן, זה נפלא וחשוב לקחת הכשרות צד נוספות של NLP או קורס מיינדפולנס כזה או אחר, כדי שיהיו עוד כלים לסייע בליווי תזונתי מיטיב, אבל זה בהחלט לא מספיק כדי לשבת תחת כובע ה"מטפלת הרגשית" ולעשות פסיכותרפיה ללא הכשרה בפסיכותרפיה.
נועה זילברמן | צילום: יעל גולדשמיד
אני כמובן מעריכה וחברה טובה של הרבה תזונאים ותזונאיות, ואף ראיינתי הרבה מהם בפודקאסט שלי ואני יודעת שהם עושים ועושות עבודה נפלאה. יחד עם זאת אני מרגישה אחריות לדבר לראשונה בקול רם על המורכבות והידע האקדמי החסר כשזה מגיע למחוז האכילה ודימוי הגוף, היות ובעצם אין כיום הכשרה מקיפה שנותנת את מלוא הידע משני הכובעים.
כי בעצם גם למטפלות בעלות הכשרות שונות: פסיכולוגיה, פסיכותרפיה, עבודה סוציאלית קלינית או טיפול באומנות,
אין את מלוא הידע הנחוץ בנושא, אלא אם כן הן עשו הכשרה נוספת או שהן מגיעות מעולם האקטיביזם של דימוי הגוף. גם מטפלות נפשיות יכולות להיות שבויות בקונספציות של תרבות הדיאטה, גם הן שוחות במים החברתיים והפנימו רעיונות כאלו ואחרים, ביניהם שמנופוביה ואת סטיגמת המשקל.
הרעיונות האלו נשענים על היעדר ידע בשלל תחומים: הסיבות הפיזיולוגיות והפסיכו-פיזיולוגיות שגורמות להשמנה, כמו נקודת ה-SET POINT (המשקל הנוח של הגוף אליו הוא תמיד ישאף לחזור), או שיבוש חילוף החומרים שקורה מדיאטה לדיאטה בגלל פגיעה ב RMR (ההוצאה הקלורית היומית הבסיסית של הגוף), מבני גוף שונים שגורמים למראה שונה שלא תלוי רק בסגנון החיים שלנו ועוד.
בנוסף, קריטי להיות ערים וערות גם לסיבות הסוציולוגית שיוצרות לנו תפיסות שגויות ולא מיטיבות שמאחוריהן יש אינטרסים כלכליים הנשענים על תפיסות פטריארכליות ולא רק. כמו תאגידים שעושים כסף על חשבון זה שלא נאהב את איך שאנחנו נראות, וכך נמשיך להוציא כספים על שינוי המראה שלנו, והרשימה עוד ארוכה.
למצוא את נקודת ה-set point שלנו | צילום: יובל כהן
לא פעם הגיעה אלי לקוחה ושיתפה אותי על אמירה מטרגרת ולא מיודעת שנאמרה לה על ידי מי שהייתה המטפלת שלה, משפטים שמעודדים דיאטה, שמאדירים "כוח רצון" והרזייה, שמחזיקים ברעיונות האלו שעשו את כל הנזק הזה מלכתחילה.
אז מה הפתרון?
אין לי תשובה ברורה, וגם אני בסך הכל פסיכותרפיסטית מתחילה, פשוט אני צמחתי מעולם דימוי הגוף. תחילה כאישה שסובלת בעצמה מן המגפה הזו, לאחר מכן כמאמנת כושר שמבקשת להביא בשורה אחרת למרחבי ספורט ובריאות, ולצד אלו אקטיביסטית שרוצה להראות את האמת העמוקה:
בעיות בדימוי הגוף ובמערכת היחסים מול אכילה הינן דבר רחב שמורכב מהמון סיבות וגורמים עמוקים, בחלקם אישיים, בחלקם קולקטיביים ובחלקם ההדהוד שבין המחוזות – האישי לחברתי ובחזרה.
אם יש המלצות לתזונה כזו או אחרת, אז חשוב שתהיה הכשרה בתזונה, ואם יש ליווי רגשי ומעמיק, אז חשוב שתהיה הכשרה מעמיקה בבריאות הנפש, ומעל אלו חשוב שהאקדמיה בשתי ההכשרות תתקדם לראות ולהבין שבעיות בדימוי גוף ואכילה הן המגפה של העידן החדש, וכמו שיש טיפול מיודע מגדר, חשוב לתת מענה גם לטיפול מיודע משקל ודימוי גוף.
אז מה אני אומרת בעצם?
שחשוב למצוא את ה-set point הרגשי וגם הגופני שלנו כדי למצוא איזון באורח החיים, וכדי שזה יקרה צריך איש או אשת מקצוע ייעודיים לטיפול תזונתי או רגשי, תלוי בגורם המקשה, ושאלו יהיו מיודעים לנסיבות הרחבות שגורמות לפצע הקולקטיבי שיש מול אכילה ודימוי גוף.
הכותבת: נועה זילברמן | פסיכותרפיסטית בהתמחות, מאמנת כושר הוליסטית ובעלת הפודקאסט 'מאוזנת'.
