לפעמים אני באה לטור ואומרת זהו גולדי, היום בלי סרטן. חאלס עם התלות הזאת בסרטן. את היית כותבת תוכן נהדר לפניו ותכף תכף הסרטן יגמר ואם תמשיכי לפתח בו תלות לא יהיה לך יותר תכנים לכתוב או להקליט לפודקאסט וזהו הלך עלייך.

את הטור הזה אני כותבת ממש כשסיימתי להקליט את הפרק השבועי של "הכל מוזר". עוד פלטפורמה נהדרת בה אני פורקת את אתגרי התקופה (מוזמנים בזמנכם לספוטיפיי) וגם שם החלטתי שהיום אני מדברת על תחרות איש הברזל הראשונה שלי שבתקופה הכי לא הגיונית נרשמתי אליה ועל עוד כל מיני דברים מוזרים שקורים בחיים שלי. אבל קרה מקרה ממש מצער במחלקה ואיבדנו ילד שנלחם כל כך הרבה זמן ולא הייתה ברירה ושוב הסרטן השתרבב לפודקאסט. אבל בדיעבד אני מבינה שאי אפשר באמת להפריד כי האירועים שקורים לנו ביום יום הם בדיוק אלה שגורמים לנו לקבל החלטות, לדייק מטרות להבין למה אנחנו כאן ומה הסיבה שאנחנו בכלל עושים את כל הדברים האקסטרימיים האלה כמו איש ברזל.

אז אני אחזור רגע היסטורית ליום בו הפכתי לטריאתלטית. זה היה ממש על הדרך ומתוך תסכול של קורונה, זוכרים את התקופה הזאת?! גם אני פעם חשבתי שקורונה היא טרגדיה. סגרתי משרד פעיל בתחום ההפקות וחיפשתי למלא את הזמן במשהו סביר ואיכשהו זה נפל על הספורט. גדלתי בבית חרדי לא באמת ראיתי ספורט בסביבה הטבעית שלי וכל החנות ממתקים הזאת של עולם הטריאתלון היה חדש לי. כמו כולם התחלתי בספרינטים, בתחרויות במרחק האולימפי בקושי יוצא מהמים נופלת עם הקליטים ומשאירה לעצמי רגליים מצולקות כמו בן 15 קלסי שמשחק כדורגל ומדמיינת מרחקים של חצי איש ברזל.

המרחק המלא תמיד היה נראה לי מיותר, העדפתי להתאמן לחצאים חזקים ולא להיגרר לטירוף זה של אנשי ברזל מלא. ביננו גם עכשיו אחרי שנרשמתי אני לא באמת מבינה מה ההיגיון בלשחות כמעט 4 ק"מ. לרכוב 180 ק"מ נשמע לי מעולה, אבל לרוץ אחר כך 42 ק"מ שוב מרגיש לי מוגזם. אבל מה שמניע אותי לעשות את האיש ברזל זה המקבילה המדויקת של פריצת הגבולות. לא רק מעבר לגופיות וקעקועים. טירוף נוסף של "הלעשות את הבלתי אפשרי" ולכבוש את הפסגה "הבלתי מושגת".

גולדי עם בנה חזקי | צילום: באדיבות גולדי רייך

עוד כתבות טריאתלון בשוונג
הפודקאסט של שוונג עם מאמן הטריאתלון ליאור כהן
"אני מכוון להיות אלוף העולם באיש ברזל מלא"
מה החשיבות של הטייפר לקראת תחרות איש ברזל?

בכלל אני חושבת כי לכל ספורטאי מנוע אחר, משקע ילדות או סיבה למה הוא עושה את האתגר הזה אבל הנה אני אומרת את מה שלא פוליטקלי קורקט להגיד – לעשות איש ברזל זה נרקסיזם על גבול החוסר שפיות. לא בקטע רע כמובן אלא בהבנה שזה קצת מטורף זה אחר זה משהו שרוב האוכלוסייה לא עושה. מבלי להוריד כמובן מהערכים המדהימים שמקבלים מהדרך מההתמדה משינוי ההרגלים או בכלל אפשר אולי לומר שלהציב מטרות גדולות ולנצח אותם זה דבר חיובי בפני עצמו. אבל אל תחסכו מעצמכם גם את הביקורת באתגר הדיי מטורף הזה.

אז למה כן לעשות, ולמה עכשיו?
טכנית הייתי רשומה לאיש ברזל בברצלונה בספטמבר, כשחזקי חלה ברצלונה ירדה מהפרק והעברתי את הסלוט לטבריה. ככל שהזמן עבר החלום הלך והתרחק ממני. השחיקה שלי, פציעות סטרס והבריחה לאלכוהול בימים ממש קשים, לא באמת עוזרת לי להתקדם עם התוכנית. חשבתי שזה נכון לוותר והשנה זה לא הזמן המתאים לאתגר הזה אבל החיידק הזה לא עוזב אותי ויחד עם גל תיכון המאמן שלי חשבנו שיהיה שווה לפחות לנסות. להתחיל בתוכנית להתקדם צעד צעד, לא חלומות גדולים, לא מטרות זמן, לנסות להיות בכמה שיותר זמן רגליים ולהתקדם בהתאם למצב. בהסכם ביננו: המחויבות שלי היא לנסות להתפזר פחות בשתייה ויציאות בערבים המחויבות שלו להיות עם יד על הדופק בהתאם למצב ולווסת את התוכנית. בתיאום ציפיות ביננו הסכמנו שאם נצליח לעשות את זה – זה יהיה מדהים. במידה ולא נצליח הרווחנו זמן אימונים ושיפרנו עומק, ותחרות נעשה ברגע שהמצב יתאזן.

וזה גרם לי לחשוב על מה שגל תיכון אומר לנו כל הזמן : לכל ספורטאי צרכים אחרים בנקודות זמן שונות, אם הייתם שואלים אותי לפני שנה מה אני רוצה הייתי נואמת לכם בביטחון שלא מעניין אותי להשתתף באירוע, אני באה להתחרות ואני רוצה לעשות איש ברזל באיקס זמן. קצת כמו ילדה קטנה- הכל או כלום ופתאום המטרות השתנו דרמטית מה שמחזיר אותי ליופי בתחום החובבני בכלל ולספורטאי סיבולת בפרט. המשחק הוא שלנו אנחנו בוחרים איך לשחק אותו. אנחנו יכולים להיות צהובים ומורעלים תקופה ואנחנו יכולים לשים מטרה שתעזור לנו לשרוד תקופות קשות, אנחנו יכולים לא להתחרות ורק לשמר אורח חיים קסום שמשלב רכיבות קפה וחברים. אנחנו משתנים ונשתנה והפלואידיות הזאת היא מבורכת ולא מובנת מאליה. לפני כשבועיים חצה חבר מהקבוצה את קו הסיום ב גם בתחרות איש הברזל הראשונה שלו. גם הוא כמוני הגיע חדור מוטיבציה ספורטאי צעיר וחזק שבמהלך תקופת האימונים סדרי העדיפויות שלו השתנו עם החלטה להתחיל לימודי רפואה. והכי קל זה לוותר על החלום אבל הכי מוערך בעיני זה לדעת לשים את האגו בצד ולהגיד אני את האתגר הזה רוצה לעשות אבל בצורה אחרת, רגועה יותר ומותאמת לתקופה.

אם אחזור לקורונה ואודה לה על זה. אני כל כך שמחה שבחרתי בתחביב כל כך גמיש שבחלומות הכי סיוטיים שלי לא חשבתי שיציל אותי ויספק אותי בו זמנית. אז תכל'ס אפשר להגיד שדי יריתי לעצמי ברגל כי עכשיו אחרי שאמרתי שאני רשומה לתחרות אני קצת מחויבות. ונכון ששמתי דיסקליימרים בעיקר כדי לכסות את עצמי מפדיחות אני מרגישה עכשיו יותר מתמיד מחויבת לתהליך של האימונים ואני ממש מקווה שאעמוד בו. תחזיקו לי אצבעות…