1. הסופר והפובליציסט הידוע מלקולם גלדוול פרסם לפני כמה ימים מאמר במגזין ניו-יורקר (יחד עם העורך האינטרנטי ניקולס תומפסון). גלדוול שיקף שם במדויק את התחושות שלי לגבי האולימפיאדה, כשכתב: "נחרדתי לקראת המשחקים האלו. אני חושב שהאולימפיאדה הפכה לגדולה מדי, יקרה מדי, מורכבת מדי מבחינה לוגיסטית, ומכריעה מדי בשביל מדינה אחת, לא כל שכן עיר אחת, לקיים אותה. אני בטח גם לא היחיד שמקבל בחילה מזה שכולם עושים כסף מהאולימפיאדה חוץ מהספורטאים. רשתות הטלוויזיה, תעשיית התיירות והבנייה בריו, ואל תתחילו איתי עם הוועד האולימפי הבינלאומי. חברי הוועד האולימפי הבינלאומי מקבלים "תשלום הוצאות" יומי של 900 דולר ליום. מה שאומר שהם מקבלים במהלך השבועיים יותר מאשר 99% מהספורטאים האולימפיים יקבלו בשנה שלמה, (הערה – היו"ר ה"מתנדב" של הוועד האולימפי הבינלאומי מייצר בשנה חשבון הוצאות שמגיע לסביבות 250 אלף דולר) בנקודה מסוימת מחזות הענק האלו מפסיקים להיות שמחים ויפים, ומתחילים להסריח".

אירוע גדול מדי? ריו 2016 | צילום: U.S. Army

2. אפרופו טלוויזיה, למרות שרשת NBC עשתה הכל כדי לכפות ולכופף את שעות התחרויות לשעות צפיית הפריים טיים האמריקאי (ואפילו העלתה פרסומת יומית של "היום בפריים-טיים: …."), ולמנוע מכל בדל של סרטון לדלוף לרשת (השליט הצפון קוריאני קים ג'ונג און לא היה עושה זאת טוב יותר), הניו-יורק טיימס מדווח על ירידה של עשרות אחוזים בצפייה במשחקים האולימפיים בארצות הברית.

3. הוועד האולימפי הבינלאומי בסופו של דבר חדל מלטפל בנושא החומרים האסורים, ולא נראה כי תכנית טיפול רצינית בדרך. למרות זאת, מה שנראה כפעולות מעט יותר יעילות של איגוד האתלטיקה הבינלאומי, גרם לנסיגה מסוימת במרבית התוצאות במקצועות האתלטיקה, עם שלושה יוצאים גדולים מהכלל: בריצות ה-10,000 מ' וה-5,000 מ' לנשים וה-400 מ' לגברים.

4. אגב, רוצים לדעת לאיזה ענפי ספורט אין שום מקום ב"משחקים אולימפיים"? תתחילו במשהו קל – חפשו את הענפים שאליהם חלק מהספורטאים הטובים בעולם בכלל לא טרחו להופיע. כדורגל גברים (מה זה? טורניר ניחומים למי שלא זכה במונדיאל או ביורו?), גולף, טניס, כדורסל גברים (איפה לברון? איפה סטף קארי?), ועוד. אחר כך אפשר להמשיך משם.
   

   מי אמר שצריך לחכות עוד 4 שנים? הבריכה האולימפית בריו | צילום: Sander van Ginkel

5. המעקב הישראלי אחרי המשלחת האולימפית נראה כמו תנועות גאות ושפל של מאניה-דיפרסיה לאומית, כאשר בעלי מקצוע בודדים מנסים בגופם להדוף את סחף ההיסטריה הדו-כיווני. מאניה-דיפרסיה שמתודלקת ביד מכוונת על ידי כלי תקשורת, שמחר כבר ישכחו את שמות אותם ספורטאים שמהם הם דרשו הישגים יוצאי דופן.

6. מאמן השחייה האוסטרלי המפורסם, ביל סוויטנהאם, הזכיר בשבוע שעבר כמה כללי אצבע בסיסיים שלו להופעה אולימפית מוצלחת, ביניהם:

• ביצוע שהספורטאי התאמן לקראתו בחזרות רבות (rehearsals), של הופעה חסרת רגש וללא פגמים.

• לא נדרשת הופעה יוצא דופן או התעלות. נדרשת הופעה רגילה בסביבה בלתי רגילה.

(אגב, נראה שההופעה של רון דרמון בטריאתלון בריו עונה בדיוק על שני הקריטריונים הנ"ל. אחרי שערך "חזרות גנרליות" רבות בסבב הבינלאומי בשנה האחרונה, הוא נתן הופעה שמתאימה לרמה שלו ללא תקלות. שני רכיבים פשוטים שהתחברו יחדיו, ויצרו את מה שבעיניי היא ההופעה הטובה ביותר של ספורטאי סיבולת ישראלי על במה בינלאומית בכל הזמנים).

• החכמה היא לנסות להשלים "המרות" או שדרוגים. המרה של מקום 17 למקום 16. המרה של מקום 9 למקום 8, המרה של מקום 4 למקום 3, והמרת מקום שני למקום ראשון.

• לא לסבך, ולא לשנות דברים פשוטים שעובדים.

• לפעול לבצע ללא לחץ, או לפחות תוך צמצום הלחץ עד כמה שניתן. מבחינה אסטרטגית, לשים את הלחץ על היריבים ולהוריד אותו מעצמך.

כל ספורטאי, כל מאמן, כל מנהל ספורטיבי, וכל צופה שעקב אחרי האולימפיאדה, רשאי לשאול את עצמו אם העקרונות הפשוטים האלו התקיימו אצלו ואצל אחרים סביבו.

7. השקעה. בצדק פירט גד ליאור ב"ידיעות אחרונות" את נושא ההשקעה הכספית והתרבותית בענפי הספורט, שפשוט (כמעט) לא קיימת בישראל. דוגמאות של היעדר מימון, תשתית, חשיבה יצירתית, תרבות אקטיבית ועשייה ממשית, מעולמות האופניים, הריצה והאתלטיקה, וגם הטריאתלון והשחייה, קיימות למכביר (אין לנו את כאן כל היום והלילה להיכנס לעובי הקורה). גם מבנים פוליטיים ארכאיים ואינטרסים כמעט קדמונים (מרביתם אגב, מסווה לאינטרסים אישיים לחלוטין), מונעים התקדמות והשקעה נכונה בענפי ספורט בסיסיים, לעתים גם ללא צורך בתוספת גדולה של תקציב. האם הדברים לקראת שינוי? לא רק שלא הייתי בונה על זה, אלא שלא אתפלא שהכיוון יהיה הפוך – החמרה.
   

   יש לנו עוד הרבה מה ללמוד על השקעה | צילום: Sander van Ginkel

8. גילי לוסטיג, מנכ"ל הוועד האולימפי הישראלי באמירה מוזרה, לפיה הנוכחות של המרתוניסטים הגברים במרתון האולימפי היא לא למטרה תחרותית, אלא ("אני לא מתבייש להגיד", הוא אמר) אולי יותר למטרה חברתית, כדי שספורטאים ממוצא אתיופי יראו שיש להם סיכוי. ראשית, מעניין אותי אם זה כולל גם את מאור טיורי? שנית, מעניין שספורטאים ממוצא אתיופי עמדו בצורה טובה בקריטריון אולימפי מחמיר בהרבה באליפויות עולם ואולימפיאדות קודמות, באותה ריצה. שלישית, שלא לדבר על כך שהאמירה המוזרה של לוסטיג בעצם מסתירה אוזלת יד רב מערכתית מוחלטת (ממערכת החינוך, דרך משרד הספורט, איגוד האתלטיקה, צה"ל, ועוד) בטיפוח כל רץ מרחקים ישראלי, שאיננו ממוצא אתיופי. לפחות יוצאי אתיופיה עדיין מנסים לרוץ מהר.

9. עשרות אנשים שקיבלו במה בתקשורת להעיר ולהעביר ביקורת על הופעה ספורטיבית, ואוחזים ב"דעה" חסרת שמץ בסיס וקמצוץ של הקשר. לא נדרשים ידע, לא אומץ, וגם לא יכולות מקצועית או "עיתונאית" מיוחדת כדי להשתמש במילה "כישלון". גם לא נדרש ידע מיוחד כדי לאבחן שזכייה במדליה היא הצלחה. מה שמצופה מעיתונאי הוא הבנה נובעת מהכרת ההקשר, היכולת, הענף הספורטיבי, וגם מהי אותה רמה "נורמלית" (אותה הזכרנו לעיל) שעמה הגיע ספורטאי לתחרות. ברוב המקרים התחושה היתה שממקום שאין שום ידע והבנה, חיפשו מרבית כלי התקשורת לספק כותרות שנועדו, כאמור, לתדלק את הגאות והשפל המאנים-דפרסיביים שהתאמצו להנחיל לנו.

בהקשר הזה, תרשו לי לייחד ציון חיובי מיוחד למירי נבו, שעם המון שעות מסך ומעט שעות שינה, תמיד עשתה זאת בחן, במקצועיות, ועם אהבה ניכרת למקצוע. מגיע לה.

10. אני לכשעצמי, ממש לא מתכוון להקפיא את ההתעניינות והעשייה הספורטיבית למשך ארבע שנים. גם לא לשפוט אף ספורטאי על הופעה אחת בארבע שנים. משחקי ריו חלפו עברו להם. הספורט נשאר איתנו כאן, כל הזמן, לכל מי שבאמת חפץ בו. האם אתם מוכנים?

11. לסיום, גם בדיחה אחת היתה. דף הפייסבוק של השלוחה הישראלית של הוועד האולימפי, שמכנה את עצמו "מוסד ללא כוונת רווח". הבעלים של המשחקים האולימפיים קוראים לעצמם "מוסד ללא כוונת רווח". אותי זה מצחיק.