שנה ספורטיבית מוזרה חלפה עברה. טבריה בדצמבר (ולפני בית שאן-עמק המעיינות), מרתוני אביב הוזנקו בסתיו, אולימפיאדה איכותית ומרתקת בשם 2020 קרתה בקיץ 2021 נוכח יציעים ריקים.

קשה לבחור את הרגע "הכי הכי" של השנה הזו. מה עוד שבעבורי זה לא רגע, לא שיא ולא זמן אלא מרחק. ארבעת הקילומטרים הכי ספורטיביים של השנה. לקראת האולימפיאדה סימנתי לי, שני אירועי חובה. מרתון הגברים בגלל אליוד קיפצ'וגה והרצים שלנו ומרתון הנשים כדי לראות ולעודד מרחוק את מאור טיורי ולונה צ'מטאי-סלפטר.

"אני מאוד אוהב את האישיות הספורטיבית והאנושית שלה" | צילום: מערכת שוונג

עוד כתבות בשוונג
לונה צ'מטאי סיימה חמישית במרתון לונדון
לקראת סוף המרתון לונה צ'מטאי עצרה את הריצה שלה
"היו לי בעיות של נשים": סיפרה לונה צ'מטאי-סלפטר לאחר המרתון

גילוי נאות, אני לא מכיר את לונה כלל. לפעמים אני רואה אותה בפארק, או במרוצים וזהו. כל מה שאני יודע עליה זה מה שכתוב ומפורסם ומתוך אלה אני מאוד אוהב את האישיות הספורטיבית והאנושית שלה. כשהיא התייצבה לזינוק ממש הרגשתי את הריצה שלה ברגליים שלי. עם התוצאה השישית בטיבה אי פעם בעולם ועם ניצחון נפלא בטוקיו של שנה שעברה אפשר היה לחוש את הביטחון.

הכל בישר טובות. מהקילומטר החמישי בערך ועד החצי מרתון היא היתה שם, מחליפה מקומות בין ההובלה למקום השלישי. חזקה ומפוקסת. מוכנה לחום, ללחות ולתחרות. עשרה קילומטר אחר כך, בקילומטר השלושים היא ממש בראש הדבוקה המובילה. ההישג נפלא כבר מוחשי. לא נשאר הרבה. במושגים שלנו היא כבר בדרך חזרה מעין גב, עברה את צמח ומתקרבת לדגניה.

הכובע עף – לא נורא, רות צ'פנגטיץ' פרשה – לא נעים אבל לא רע. והדבוקה מצטמצמת, חמש רצות, ארבע. ולונה עוד שם. קשה שלא להבחין ולראות אותה. עם הסגנון הייחודי והאסתטיקה שהיא רק שלה. פתאום משהו בתנועתיות, במבע הפנים השתנה. קשוח, לא רך, מכני ולא זורם כמו תנועות האיילה והצבי שלה. היא עוד שם עם שתי קנייתיות ואמריקאית, קוסג'יי, ג'פצ'ירצ'יר וסיידל. ופתאום היא לא.

בקילומטר ה-38 לונה נעלמה. המסך הפנימי שלי נחלק לשניים. בעין האחת עקבתי אחרי המשך המרוץ ובעין השנייה, במסכים האחרים חיפשתי את לונה. מה קרה? איפה היא? מי יודע?

לונה פרשה. פתאום התחיל דיון אחר. האם היא בקלה או קיפצ׳וגה. האם היא פורשת כשזה לא מסתדר או שהיא רצה עד הסוף. האם את כאן רק בשביל התהילה ואם זה לא הולך אז בשביל מה להתאמץ? או שאת ספורטאית עד הסוף ומסיימת את המרוץ ויהיה אשר יהיה. עברו ארבעה קילומטרים והרבה דקות של דאגה. והנה לונה קרבה לסיום. במקום הכי מכובד בעולם – המקום ה-66. היא מסיימת על הרגליים. מכובדת כמו קיפצ'וגה שלא פרש בלונדון, הירואית כמו גבריאלה אנדרסן-שייס בלוס אנג׳לס. מופת.

אין לי ספק שעברו לה בראש מחשבות כמספר הדמעות ואגלי הזיעה שהותירה מהזינוק לסיום. היא מן הסתם לא חשבה עלי ועל שאר הצופים בבית. אבל אין לי ספק שהיא אמרה לעצמה משהו כזה: "הבן שלי צופה בי ואני חייבת לו את הסיום". והיא מילאה את חובה בכבוד ספורטיבי נפלא.

ואגב כך, בעדינות ובלי להתנצל היא פתחה את הדיון החיוני כל כך על אתלטיוּת, אמהוּת ומחזור. אלה היו ארבעת הקילומטרים הספורטיביים הכי משמעותיים בשבילי בשנה שהיתה. תודה לונה. אשמח להכיר.