האוויר מלא באשליות של נורמליות. הקורונה חוזל"שה. שוב שלטי מרתון מתלהבים בחוצות תל אביב. יש ערכות ומספרי חזה. עוד רגע יהיה שוק ספורט ענק במתחם הסיום. נצטופף על קו הזינוק, גשר רוקח, באזור רידינג הריצה כבר תיפתח. שוב נקלל את העלייה הסמויה בדרך חזרה ברחוב הירקון, אי שם ליד השגרירות האמריקאית. נגיד שהחולצות מקסימות, אבל האיכות קצת פחות. בקיצור, הנורמליות חוזרת. בערך. לא בדיוק.
כי על קו הזינוק יעמדו אלה שמוכנים לחלוטין. שניצלו את החודשים האחרונים כמו שצריך; ארוכות, טמפו, אינטרוולים והרבה קילומטרז׳ שבועי. ויעמדו גם אחרים. מחלימי קורונה שהווירוס המוזר הזה עדיין נותן בהם את אותותיו. למרות שכל הבדיקות הביתיות והמוסדיות שליליות – הגוף שלילי יותר מהן. הרגלים רפויות. הבטן לפעמים מקרקשת, הלב והריאות לא מגיעים לתאוצות הישנות. הסטורציה (ריווי חמצן בדם) ירודה ובכל זאת אנחנו כאן. למה? זאת שאלה טובה. קצת בגלל האווירה, לא מעט כי כולם באים. ובסתר הלב עם תקווה שהמרוץ והאדרנלין שלו ייעשו את הבלתי אפשרי ויביסו את הקורונה. ונרוץ שוב כמו פעם.
קצת מזה יקרה, הרבה מזה לא. אז איך בכל זאת רצים את הדבר הזה. כמו שהנחה אותי עמית נאמן – כמו שמתעלסים קיפודים. לאט ובזהירות. לא מצאתי הרבה כתיבה על ריצה ומרוצים בתוך עננת הלונג-קוביד. אז הנה כמה מחשבות בעקבות אימוני ותסכולי השבועות האחרונים.
בלונג-קוביד יש הרגשה שהרגלים רפויות | צילום: shutterstock
ראשית דבר הרופאה. נעמה קונסטנטיני הנפלאה נתנה לי את עצה העצות, רפואית, מקצועית ופסיכולוגית – בצניעות. על כל המשתמע ממנה. "אנחנו פשוט לא יודעים. המטופלים מצפים שתמיד נדע הכל, וחלק מאיתנו (הרופאים) אולי גם חושב שהוא יודע הכל. אבל בהקשר של הקורונה אנחנו ממש לא שם, וזו לא בושה להודות בכך. בהתחלה חשבו שזו סתם עוד מחלה וירלית חריפה. אחר כך הבינו שאצל חלק היא קשה וכרונית – אבל עד היום אף אחד לא יודע אצל מי זו תהיה מחלה ממושכת ולכמה זמן ומי בכלל לא ידע שהיה חולה".
קונסטנטיני המשיכה להסביר: "בהתחלה הקושי בחזרה למאמץ גופני יוחסה לריאות, בהמשך ללב (זוכרים את המיוקרדיטיס?) ולאט לאט אנו מבינים שבמרבית המקרים של קושי לחזור לפעילות, כפי שאתה חווה, אין בעיה ריאתית או לבבית. כנראה שמדובר במנגנון פריפרי. אולי זרימת דם לשרירים? אולי בתהליך יצירת האנרגיה בשריר? כרגע לא ברור. אז כפי שאמרתי לך – לאט לאט. תקשיב לגוף ולא למוח וללב שלך הרוצה לחזור לרוץ כפי שתמיד עשית. הקווים המנחים לבדיקות טרום חזרה לפעילות מאומצת לאחר קורונה משתנים כל הזמן. הייתי רוצה לסיים את התשובה אליך במאמר החשוב של ידידי, דר' בוב סליס, מקליפורניה, ממציא ה Exercise Is Medicine: סליס הוכיח כי אנשים שעסקו בפעילות גופנית סדירה, אושפזו באופן משמעותי פחות בעקבות הקורונה לעומת כאלו שלא התאמנו, פחות הגיעו לטיפול נמרץ ופחות נפטרו. המדגם הסופי היה על 48,000 איש! רפואה שלמה".
אז מה עושים עם זה?
ריצה זה כמו דמוקרטיה ואהבה. כשזה טוב זה טוב מאד. וכשרע זה עדיין מצוין. מי שנמצא בתוך הזנב הארוך של הקורונה יודע שהתקופה לא נעימה. הרפיון והלאות, המוטיבציה הכבויה והריאות הכמושות כמו בלון יומולדת שעבר זמנו – מסרבות להתמלא. עם החומרים האלה קשה לקבוע שיא אישי, או להשוות את התוצאות של תל אביב של לפני כמה שנים. לכן כמו כל דבר בעידן הזה צריך להתרגל לניו-נורמל. הפעם זה לא יהיה מרוץ על זמן מטרה. אלא תהליך של ריצה על סף היכולות. אפילו הקילומטרים הראשונים יהיו נהדרים. כמו תמיד. תרגיעו.
תארגנו את הראש.
המרתון מתחיל? אל תדחפו לראשית הנחש האנושי. צאו לדרך לאט. במקומות שאף פעם לא חשבתם שתגיעו אליהם. וגם אם תסיימו חצי שעה לאט יותר מהיכולת הקודמת שלכם. אז מה? הפעם מחלקים מדליות על סבלנות, שמרנות וזהירות. פינוי הרואי, זק״א או סתם קריסה קבל עם ועולם לא באים בחשבון. כי ההישג הגדול ביותר של המרוץ הזה יהיה ההרשמה למרוץ הבא.
אל תנסו לרמות את הגוף.
כי הוא לא מרמה אתכם. כל אחד מאיתנו עושה את ההפרדה של "אני וגופי" כביכול מדובר על שתי ישויות שונות. אבל זה לא כך. זה הגוף היחיד שיש לנו. ואם הוא שולח מסרים אנחנו חייבים להקשיב היטב. ולעזאזל מה יגידו. השיטה של מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח. לא עובדת באף מקום ובוודאי לא כאן. אני ארוץ מאד לאט. לא אתן לדופק לעלות למקומות שבהם הלב רוצה לפרוץ מהחזה. לא אגיע למאמצים שהריאות והחמצן הנמוך לא מסוגלים לתדלק ולתחזק. בפעם הראשונה בחיים ארוץ ריצה רובוטית. עין על הדופק, עין שניה הקפדה על זון נמוך ולא יותר מ-75% מדופק מרבי. ואם יש לכם עוד כל מיני אמצעים אז שימו את העין הרזרבית על שאר המדדים (כוח, אנרגיה, וואטים) ואל תתפרעו.
ובסוף טיפול המרה לאגו
בכל אחד מאתנו יש משהו מהקיפצ'וגה. בכל רגע אנחנו שוברים איזה שיא. בייחוד במטרות הסמויות שהצבנו לעצמנו. זה סוד הסיפוק. ההתקדמות והמסוגלות. לא הפעם. בבקשה. איך היא אמרה: "בצניעות".
