והראש שלי לא מפסיק לעבוד. ואני רוצה שזה כבר יגיע. ובעצם שלא. שיגמר כבר. שיתחיל. ואני הולך לעבודה אבל לא באמת עובד. ואני חושב על כל הסופ"ש. ואת מי אפגוש ואיך אקנה משהו שאני לא באמת צריך. ואני נכנס לאתרי מזג אוויר פעם בשעה. נע בין תקווה לייאוש. ואני בודק שוב את לחץ הצמיגים באופניים עם האצבעות. כאילו שמשהו קרה להם בשעה האחרונה. ואני מחבק את הילדים, ואז כועס עליהם, ואז מרגיש שלא מגיע להם לחטוף בגלל שאני בשבוע תחרות. אז אני מחבק אותם שוב, ואז כועס עליהם שוב. ואני נכנס לאתר התחרות כדי לבדוק אולי יש עדכונים, אולי במקרה ביטלו בגלל מזג האוויר, המצב הבטחוני על הגדר. העיקר ביטלו. ואני מקווה שלא יבטלו, או שבעצם כן. כי לא התאמנתי כמו שרציתי ואני חושש שלא אצליח לעשות את התוצאה שחלמתי עליה ולנצח את השכן מלמטה. והחשש מנקר בי. מערבב לי את הראש. ואני מעמיס חלבונים ומדלל פחממות, או שאולי בעצם זה בכלל אמור להיות הפוך. והבטן שלי מתהפכת ואני בטוח שהכל אבוד. או שבעצם זאת רק ההתרגשות והכל בסדר איתי.
עוד כתבות ישראמן גרמין
לכל הטורים של ליאור זך-מאור בשוונג
מה אוכלים בטייפר לקראת ישראמן גרמין?
מיהם הפייבוריטים בישראמן גרמין 2016?
שלשה של בעלי מוגבלויות בישראמן גרמין עם מוטיבציה ללא גבולות
חושב על כל האימונים שעשיתי ואיך השתפרתי. אוי השתפרתי, עכשיו כולם מצפים שאדפוק הופעה. וכולם חולים מסביבי. משתעלים עליי. וכולם מנסים להרגיע אותי אבל הם בעצם רק מלחיצים. שולחים לי לינקים של מאמרים שרק מבלבלים אותי. משתפים אותי בדילמות שלהם לגבי ביגוד ובתוכנית התזונה שלהם. שואלים אותי מה שלי רק כדי שיוכלו להגיד לי שזאת תוכנית גרועה וזה לא יעבוד. מורידים לי את הביטחון רק בשביל להעלות את שלהם. ובכלל הכל מכוונה טובה. אני בטוח. ואני מחוק מעייפות אבל קשה לי לישון. ואני מתחיל לחשוש שבגלל העייפות ארדם על הארובר. והראש לא מפסיק לעבוד. ואני רוצה שזה כבר יגיע. ובעצם שלא. שיגמר כבר. שיתחיל. ואני הולך לעבודה אבל לא באמת עובד. ואני נכנס לפייסבוק. ואני רואה שם את הפוסט הזה ומבין שגם אם מצבי הוא לא אידיאלי כנראה שלפחות אני לא היחיד…
אני אמנם לא משתתף בישראמן השנה. אבל הפוסט הזה מוקדש לאלה שכן.
והתמונה? 20 מטרים מקו הסיום של ישראמן 2009 הידוע לשמצה. התמונה היחידה מהתחרות הזאת שיש לי ספק חיוך על הפנים. כנראה בזכות האנרגיות של אדר.
נתראה באילת.