את הפוסט הזה כתבתי בראש שלי כבר כל כך הרבה פעמים אבל במשך תקופה מאוד ארוכה לא הצלחתי לשבת ולכתוב אותו באמת. אני חושב שהסיבה העיקרית לכך היא שקשה לי לשתף אנשים בתקופות הקשות שלי. בנוסף, אני חושב שלאנשים הרבה יותר קל להתחבר להצלחות מאשר לאכזבות
מאת:רן אלתרמן
כשדיברתי לפני כמה ימים עם חבר, ששאל אותי למה הרבה זמן לא כתבתי כלום בבלוג, אז אמרתי לו את הסיבה והוא אמר לי שאני טועה, שהסיבה שאנשים קוראים את מה שדן ואני כותבים זה כי הם רוצים לקרוא על מה שעובר עלינו, גם על הדברים הטובים וההצלחות, אבל גם על התקופות הפחות טובות, ובעיקר לראות איך אנחנו מתמודדים.
ארבעת החודשים האחרונים היו כנראה הקשים ביותר בקריירה שלי. אני מתאמן בטריאתלון כבר כמעט 18 שנים ובמהלך כל התקופה הארוכה הזו סבלתי ממעט מאוד פציעות, אולי 4 – 5, שמנעו ממני לשחות או לרכב או לרוץ לתקופה של לא יותר משבועיים. שמונה עשר שנים שהמטרה שלהם היא לסיים כשאני חוצה את קו הסיום באיצטדיון האולימפי.
בתחילת השנה, מיד כשחזרתי ממחנה אימונים בפורטוגל התחילו לי כאבים באיזור האגן. מיד התחלתי בטיפולים אבל הכאבים לא נעלמו. מפה לשם, כשבדרך אני מתחרה בתחרות ניקוד עולמית ומסיים 10, הלכתי לעשות צילום MRI וגילו שיש לי שבר מאמץ בסקרום. איך שקיבלתי את התוצאות הרגשתי שעולמי חרב עלי. זו הייתה אמורה להיות שנה כל כך חשובה עם השלכות לגבי המשך הקריירה שלי ושבר המאמץ לא כל כך התאים לי.
התחלתי את השנה עם הרבה מוטיבציה, מאמן חדש ואמונה שהפעם הדברים הולכים לקרות כמו שצריך. אבל המציאות הייתה אחרת, לפחות עד עכשיו. באותה תקופה (בתחילת חודש מרץ) דן נסע לסבב תחרויות באוסטרליה ויפן, סבב של שלוש תחרויות שהיו אמורות להיות התחרויות בעלות הניקוד האולימפי האחרונות לשנה הראשונה. מהר מאוד ניסיתי לשכנע את עצמי שאין הרבה מה לעשות כרגע בכדי לשנות את המצב ועדיף לי להתרכז בדברים שאני כן יכול לעשות, כמו להתאמן טוב בשחייה ורכיבה ולהתכונן לתקופה שבה אני אוכל לחזור לרוץ.
זו הייתה תקופה מאוד קשה עבורי, גם בגלל שדן לא היה בארץ והייתי צריך כל פעם לגרור את עצמי לאימונים לבד וכל פעם מחדש למצוא מוטיבציה כשאני יודע שאולי החלום האולימפי מתרחק. אבל הפתעתי את עצמי, וגיליתי שזה עדיין שם אצלי, הכוח להגיע לאימונים ולתת את המקסימום. גם כל הזמן חשבתי על דן, על איך שהוא התמודד בעבר עם הפציעות שלו, על זה שלפני אילת 2009 מצאו אצלו שבר מאמץ אבל הוא לא ויתר, עשה את המקסימום שהוא היה יכול לעשות באימונים (מעל שלושים שעות שבועיות של אימון רק בשחייה ורכיבה) התחרה בכל זאת באילת (בלי אימוני ריצה לפני) וניצח (היה חמישי כללי ושני בין הישראלים אחרי). הצלחתי לשאוב כוחות מדברים קטנים ובעיקר התאמנתי!
יום לפני שדן חזר לארץ מסבב התחרויות יצאתי לריצת ניסיון בפעם הראשונה מזה שבעה שבועות. לא היו כאבים והתחלתי לחשוב על התקופה הבאה שתבוא, על האימונים ועל התחרויות. עודדתי את עצמי שיש עוד הרבה תחרויות שאפשר לקבל בהן ניקוד אולימפי והמטרה הבאה שהצבתי לעצמי הייתה אליפות אירופה בעוד שמונה שבועות. הרגשתי מוכן לחזור לאימוני ריצה ומאוד הקפדתי על תרגילי חיזוק, במהלך התקופה האחרונה, כדי למנוע פציעה נוספת. אבל אחרי תקופת אימונים של כשלושה שבועות התחילו לי כאבים חדשים, הפעם בשריר התאומים. זה קרה לפני טריאתלון ראשון לציון והתחלתי להכנס עוד הפעם ללחץ. מאוד רציתי לחזור למעגל התחרויות ופחדתי שזה שוב ידחה. התחלתי שוב טיפולים ולשמחתי אחרי שבוע הכאבים עברו, אומנם לא סיימתי את התחרות בראשון, אבל ידעתי שתהיה לי תחרות מבחן אחרת ביפן, תחרות ניקוד עולמית לשיפור הניקוד העולמי שלי. האימונים היו סבירים ואפילו הפתעתי את עצמי בשני אימוני איצטדיון שעשיתי.
אבל שוב, מיד אחרי התחרות ביפן, חזרו לי הכאבים. הפעם זה היה חזק יותר ואחרי כמה ימים, כשאני נמצא במחנה אימונים בפורטוגל לקראת אליפות אירופה, הלכתי לעשות בדיקת אולטרסאונד וגילו שיש לי קרע בשריר. אני זוכר שהבדיקה הייתה ממש לפני אימון שחייה וכשהגעתי לבריכה, פשוט הייתי מרוקן ולא מסוגל להיכנס למים. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות בקריירה שלי שעמדתי על שפת הבריכה הסתכלתי על המים, ראיתי את כולם קופצים ומתחילים לשחות, הסתובבתי אחורה, התלבשתי והלכתי. זה היה שבועיים לפני אליפות אירופה, עוד תחרות ניקוד אולימפי שידעתי שאני הולך להפסיד, עוד יום שעובר וגורם לחלום, לעבודה הקשה שהשקעתי במהלך כל השנים האלו, להיעלם.
בחיים קורים דברים שהבנאדם לא יודע מאיפה הוא מוצא את הכוחות להמשיך. אני מתאר לעצמי שבסופו של דבר המזל שלי הוא הסביבה הקרובה שלי – אישתי, דן, מיכאל, ההורים וחברים מאוד קרובים וטובים. היה לי קשה מאוד להתאושש מהמצב ולהחליט שאני רוצה להמשיך להגשים את החלום, אבל בסופו של דבר החלטתי לתת לזה ניסיון נוסף. אם לפני חצי שנה תיארתי לעצמי שזה יהיה קשה להשיג את הכרטיס האולימפי, עכשיו אני בטוח שזה הולך להיות כמעט בלתי אפשרי. אבל אולי זה מה שיגרום לזה להיות מתוק יותר בסוף…
רן אלתרמן- סגן אלוף ישראל, מאמן קבוצת A1termans
