מי שמכיר אותי יודע שאני בנאדם די מופנם. אולי זה מעצם העובדה שרן תמיד היה לצידי ואצלו תמיד מצאתי אוזן קשבת

מאת:דן אלתרמן

בדיוק לפני שנתיים, כשהתחלנו את תהליך הקריטוניזציה ללונדון, החלטתי שהפעם אנסה קצת יותר לשתף בחוויות ובתחושות -הטובות והרעות. בהתחלה זה הלך בסדר, אבל איפשהו בדרך, כנראה בגלל הרגשות המעורבים, הכרוכים בתהליך שכזה, זה נפסק.
והנה, דווקא עכשיו, בשבוע האחרון ואולי המכריע ביותר, בדרכי חזרה ארצה מסין, אני מוצא שוב את הצורך לשתף.

השנה וחצי הראשונות (מתוך השנתיים) עברו כצפוי עם עליות וירידות. היו תחרויות טובות ותחרויות טובות פחות. כבר מהתחרות הראשונה שעשיתי בתחילת יוני 2010 נכנסתי לרשימה האולימפית ורוב התקופה נשארתי בה. את 2011 סיימתי הראשון מחוץ לרשימה.
בתחילת השנה הבנו שתשע עשרה שנות הקריירה שלנו, בהם השגנו כל הישג ספורטיבי שהצבנו לעצמנו, עומדות בפני המבחן הגדול בחצי השנה הקרובה. ישבנו ותכננו כל פרט ופרט עד האימון הבודד בכול שלב, הבנו שאין מקום לטעויות וצריך לעשות הכל נכון. וכך בתחילת ינואר מצאתי את עצמי שוב על המטוס לצ'ילה, נפרד פעם נוספת מאשתי והילדים ויוצא חמוש באימונים מפרכים ועבודה קשה, לסבב תחרויות ומחנה אימונים בדרום אפריקה כהכנה לבאות.

כבר בתחרות הראשונה סיפקתי את הסחורה וחזרתי לרשימה האולימפית! משם המשכתי למחנה אימונים בדרום אפריקה. המחנה היה מעולה. הבנתי שבשביל לעשות משהו יוצא דופן צריך לעשות דברים יוצאי דופן. תקופה ארוכה מאוד שעליי להקדיש את כל כולי לאימונים, וכך היה, מעל לשש שעות אימון נטו ביום. וכשלא התאמנתי בחוץ התאמנתי בחדר ועשיתי תרגילי חיזוק. ממש רציתי את זה!  האמנתי שאני בדרך הנכונה ושכלום לא יקרה לי. בשבוע האחרון בדרום אפריקה התחילו לי כאבים באזור מפרק הירך. קיוויתי שזה לא רציני, שאולי יומיים קלים ללא ריצה וכמה טיפולי פיזיותרפיה יעשו את העבודה. האמת שזה ייצא טוב כי גם ככה תכננתי להתחרות באותו השבוע באקוודור. לצערי הימים הקלים לפני התחרות לא שיפרו את המצב בצורה משמעותית וכך מצאתי את עצמי עומד על קו הזינוק מגובה בכדורים משככי כאבים.

התחרות הייתה טובה ובזכותה נכנסתי ל- 60 הראשונים בעולם והבטחתי את השתתפותי בתחרויות הקריטריון לשנת 2012. לצערי את תחושת האופטימיות החליפה תחושת חרדה וזאת  לאחר שמצאתי את עצמי צולע בצורה קשה בדרך הביתה אחרי התחרות.

ביום שנחתתי בארץ כבר פגשתי את הרופא האולימפי והוא מיד הפנה אותי לבדיקת MRI. תוצאות הבדיקה היו מאכזבות מאוד- פגיעת מאמץ. באותו רגע ראיתי שחור, המון מחשבות לא קלות מציפות את הראש . איך זה קורה לי בתקופה כל כך קריטית וחשובה?! כנראה שבאמת רציתי את זה יותר מדי. ידעתי שאני מביא את עצמי לקצה אבל קיוויתי שתרגילי החיזוק והטיפולים התקופתיים יימנעו ממני פציעות.

על אף הפציעה החלטתי שאני לא יכול להרשות לעצמי לוותר, לא עכשיו ולא אחרי כל מה שרן ואני עברנו. אנחנו לא נוותר בלי מלחמה! וכך מצאתי את עצמי יום יום מבצע אינספור תרגילי חיזוק. חרשתי את הדרך למרכז על בסיס שבועי בכדי להבדק אצל הרופא, שעות רבות של טיפולי פיזיוטרפיה ארוכים. אך הכאבים נשארו ולפעמים אף התחזקו ומנעו ממני לרוץ. את אימוני הריצה החליפו שעות ארוכות של ריצה במים, אימוני שחיה ושעות רכיבה רבות.

כשראיתי שהזמן דוחק נאלצנו לקחת החלטות כואבות ולוותר על שלושת תחרויות הקריטריון הראשונות ולהתרכז בתחרויות האחרונות. אבל הכאבים נשארו. בלית ברירה החלטנו שחייבים לחזור לרוץ, וקיבלתי שלוש זריקות תחת שיקוף. השבועות הראשונים נראו טוב, והצלחתי לחזור לריצה. אומנם עם כאבים אבל נסבלים. בזריקה השלישית הכאבים הוחרפו ותחושת התסכול רק התגברה.

שלושת החודשים האחרונים היו הקשים ביותר מבחינה מנטאלית בכל הקריירה שלי. למרות הפציעה, החלטנו שלא מוותרים וכל יום היה מלחמה בפני עצמה.  למרות התסכול לא ויתרתי על כלום, כל אימון נעשה הכי טוב שיכולתי. כל הזדמנות שיכולתי לקבל טיפול, בדיקה אצל רופא או ייעוץ -הלכתי. נלחמתי על כל ובכל יום.

לפני שבועיים התחריתי בגביע העולם במקסיקו. אחד המסלולי רכיבה הקשים ביותר ותנאי חום קיצוניים.תחרות קשה מאוד בפני עצמה מבלי להוסיף את הפציעה. את התחרות סיימתי במקום 22 שהקנה לי את החזרה לרשימה האולימפית. איכשהו הצלחתי להחזיר לעצמי את האופטימיות. שבוע לאחר מכן נעמדתי על קו הזינוק בסאן דייגו לתחרות סבב אליפות עולם. ידעתי שהתחרות הזאת תהיה מהירה יותר והריצה תהווה גורם מכריע מאוד. מה שלא ציפיתי היתה דווקא השחייה, המקצוע שהרגשתי בטוח בו בחודשים האחרונים הוא זה שיהווה את הבעיה. וכך מצאתי את עצמי יוצא מהמים 10 שניות אחרי הקבוצה הראשונה וביחד עם עוד 5 ספורטאים נוספים ניסינו לשווא לרדוף אחרי הדבוקה הגדולה והמהירה. כשירדתי לריצה ידעתי שאין הרבה סיכוי אבל יחד עם זאת ידעתי שאני לא מוותר ומסיים את התחרות. למזלי (אם אפשר להגיד את זה בצורה כזאת) הבחור שהתמודדתי מולו על המקום ברשימה האולימפית ,יצא יחד איתי מהמים וגם הוא לא זכה בנקודות. מה שהותיר את המצב כפי שהיה לפני התחרות.

אני חוזר לחדר מאוכזב, מתוסכל אך לצד זה יודע שחייבים להמשיך, עם דמעות בעיניים אני כבר חושב על היעד הבא- תחרות בסין שמתקיימת בדיוק בעוד שבוע. אני נמצא עכשיו בסיטואציה שאני מתמודד על "הניו פלאג" האירופאי (מקום שמוקצה לכל יבשת) ושני ספורטאים נוספים שנמצאים מספר נקודות בודדות אחרי מתחרים שם. ידעתי שזו נסיעה לא הגיונית. לחזור לארץ ל- 24 שעות, בהם אני צריך לקבל ויזה, לטוס מיד לסין, להגיע יום לפני התחרות ולהתחרות בצורה הטובה ביותר. אבל מצד שני, אסור לי לוותר עכשיו, שבוע לפני שהרשימה האולימפית נסגרת. וככה קיבלנו החלטה, עושים הכל אז הכל!

הגעתי מוכן. הספקתי להתאמן בין הטיסות, נחתי טוב והרגשתי שאני יכול לעשות את זה- לשמור על המקום שלי באולימפיאדה. אבל שוב, בקטע השחייה משהו קורה לי ואני לא מצליח להישאר עם הקבוצה. סיימתי מקום 12 שכשני היריבים שלי מקומות 3 ו- 4. תסכול אדיר ותחושת אכזבה לא מרפים ממני. איך זה קורה לי?? אחרי כל מה שעברתי, למה זה קורה????

אז עכשיו אני בדרך לארץ, מאוכזב, מבואס ומדוכא. נשארה לי תחרות אחת ואחרונה לתת כל מה שאני יכול ולהלחם על הכרטיס האולימפי. בראש ובראשונה אני רוצה להשיג את הקריטריון בשביל רן ובשבילי. לדעת שקבענו לעצמנו מטרה ואנחנו מסוגלים להשיג אותה. כמובן שגם בשביל המשפחה הקרובה, יהל ואילנה, הילדים ההורים ומיכאל ועבור הסביבה הקרובה שתומכת בי כל כך. בנוסף לאלה, אנו מרגישים גם סוג של שליחות ומנסים לייצג את כל הענף בצורה הטובה ביותר שאנחנו חושבים ומסוגלים.

אז ביום ראשון אני אזנק לתחרות החשובה ביותר בקריירה שלי- סבב אליפות העולם במדריד. התחרות האחרונה לקביעת הקריטריון ללונדון 2012 ,כשחסרות לי 43 נקודות.

מבחינתי הכי חשוב , אולימפיאדה או לא, שבסופו של דבר נדע שעשינו כל מה שיכולנו ולא ויתרנו עד הרגע האחרון. אני מבטיח להילחם עד כל הזדמנות שתהיה ולא לוותר כל הדרך עד קו הסיום.

דן אלתרמן – אלוף ישראל בטריאתלון, מאמן קבוצת אלתרמנס.

קישורים: טריאתלון, רן ודן אלתרמן