לפני הרבה שנים יזמו זהבה שמואלי ועוד כמה מעמודי התווך של קהילת הריצה דאז, את מרוץ שלשת הגבולות. לזכרו של ישראל פז ז"ל, עיתונאי הספורט הנפלא. הרעיון היה לצאת מירדן, לעבור את הגבול המצרי בטאבה ולחזור שוב לאילת. חלום ישראלי לצאת מתוך טבעת הגדרות אל מעבר לגבולות. זה היה כמעט נפלא. הירדנים אמנם לא פתחו את השערים. והמצרים סגרו את שלהם אז רצנו מגדר לגדר והרגשנו חופשיים ומשוחררים.
ביום ראשון בעיר הגרמנית לינדאו הייתה לי חוויה כמעט דומה. מרוץ שלש המדינות. לאורך חופי אגם קונסטנץ ומעבר חופשי בין גרמניה, אוסטריה ושוויץ השוכנות לחופיו. כל השערים היו פתוחים, המעברים חופשיים. החלום הישראלי התגשם במיטבו. מבחינתי זה היה מרתון שונה מכל קודמיו. החודשים של ההכנות היו אמנם ארוכים כתמיד, המרחק אותו מרחק, הנעלים לא שונות מקודמותיהן, הפסטה, הג׳לים וההתרגשות. ובכל זאת הכל אחר ושונה. אני רץ אחר והריצה השתנתה.
עיירה ציורית על גדות המים | צילום: באדיבות אברום בורג
איך רצים בגיל 68?
לפני כשנתיים שמעתי את אריאל רוזנפלד בפודקסט הריצה הנפלא "קצב דיבור" והוא אמר שם כבדרך אגב משהו כמו: "בעצם, לא נכתבה עדיין הספרות המקצועית על המרחקים שמעבר ל-80 ק"מ". ואצלי בראש הושלם פתאום התשבץ. הקובייה האחרונה של הטטריס נפלה למקום. הבנתי מה הפך את הריצות של השנים האחרונות לכל כך לא נוחות. בעצם אין לי על מדף הספרים חומרים על ריצה בעשור השמיני לחיים. כן, בעוד שנתיים אחגוג יומולדת 70 ואני מתאמן בדיוק כמו לפני 20 ו-30 שנה. עומסים, מהירויות, נפחים, תחרויות. השותפים שלי ל"מועדון ארוחת הבוקר" הנפלא והייחודי עדיין צעירים ומלאי כישרון, עם תקוות ושיאים אישים שעוד לא הושגו. ורק אצלי משום מה הזמן מסרב לעצור.
אז איך בעצם אני צריך לרוץ? פחות? יותר? אחרת! הגיעה הקורונה ואיתה שתי דלקות ריאות, לונג קוביד וקוצר נשימה מתמשך ועשתה לי טובה גדולה. היא כפתה עלי את הניו-נורמל. הפסקתי להתאמן וחזרתי לרוץ. בהתחלה כדי להישאר בחיים, לשמר את התנועתיות והיכולות ואחר כך סתם כדי ליהנות. תוך כדי הקורונה וספיחיה רצתי שני מרתונים בפאריס. בלי להתאמן. סתם כי הייתי בעיר וגם המרתון היה שם "במקרה".
המסלול של המרתון עובר בכפרים, ביער על דרכי עפר ולאורך נהרות ומסילות | צילום: באדיבות אברום בורג
מתוך שנות המגיפה נולדה התובנה
לאט, בלי יומרות, בניחותא. מתוך שנות המגיפה נולדה התובנה הבאה. כבר המון שנים אני חי שיגרת אימונים יומית ושבועית שמהותה עומסים. ואני צריך לעבור לריצה שהדגש המרכזי שלה הוא ההתאוששות. לסיים כל ריצה עם מספיק אנרגיה לזו הבאה. להרגיש אחרת את הגוף. אחרי שנתיים של חיפושים למדתי גם לספור אחרת. לא איכפת לי באיזה קצב אני רץ הרגע. בהר איתן או בבית זית, בפארק הירקון או בנמל יפו. אני רץ כמו שאני מרגיש. הקצב משתנה מעצמו ועם תוואי השטח. המסלול עושה את האימון ולא האימון קובע איפה לרוץ. אחרי כמעט שנה של ריצות מתונות נכנסתי לתכנית אימונים שבניתי לעצמי. המועדון, המאמן והחברים נתנו לי מסגרת מפרגנת שאפשרה לי לחפש דרך חדשה.
במקום להגביר מהירויות הגדלתי נפחים. במקום למדוד כל ריצה עד השנייה והמילימטר האחרונים שרק הרגע הסתיימו, השתדלתי לשפר את הזמן, המרחקים והקצבים השבועיים והחודשיים המצטברים. ריצות מאקרו. עבודת המיקרו היחידה שעשיתי הייתה להגדיל את גודל הצעד בכמה סנטימטרים. חדר כושר, שחיה ואופניים היו חלק בלתי נפרד מתקופת הבסיס. כתוספת לא כתחליף.
במקום שתי ריצות בינוניות של 18-20 ק"מ עברתי לאימונים יומיים כפולים, פעמיים או שלוש בשבוע. כך שמקום להגיע לקצה היכולת בכל אימון הענקתי לעצמי כמה שעות התאוששות בכל יום. וראה זה פלא הריצה השנייה תמיד יצאה סוג של טמפו, המרחקים המצטברים עברו לא פעם את ה-100 ק"מ בשבוע וגם המהירות החודשית הממוצעת ירדה. התאמנתי בקיץ בשעות החמות והקשוחות, כדי ליהנות יותר מהטמפרטורות הנמוכות והמפנקות של מרתון הסתיו האירופאי. הורדתי באופן ניכר את צריכת המזון המיותר. החלפתי מדרסים ואת כל האימונים עשיתי באזור מגורי שאין בו אפילו קילומטר אחד שטוח. בעליות השתדלתי לשמור על הקצב, בירידות למדתי אחרת את המהירות והקדנס. ועם כל החבילה הזאת התייצבתי על קו הזינוק בלינדאו. מלא שמחה וחסר כל מושג מה באמת יש לי ברגליים.
כל העיירה חוגגת את המרתון בלינדאו | צילום: באדיבות אברום בורג
3 מרתונים בשנה
בוקר יום ראשון. בוקר קצת מוזר. הזינוק ב-10:30. מבחינתם זה הגיוני, כדי לזנק באור ובעוד כמה מעלות חום/קור. מבחינתי זה בֹוקר ארוך מדי. ההשכמה כרגיל מוקדמת מאד וממילא תזונת הבוקר ושירותיה חייבות להתפרש על כמה שעות נוספות. לא נורא חבר, ישנן צרות גדולות יותר. המסלול ברובו יפה ומקורי. יפה כי הוא בין ההר הירוק תמיד לבין האגם היפה כל ימות השנה. ומקורי כי הוא עובר בכפרים, ביער על דרכי עפר ולאורך נהרות ומסילות. לא חסרים מים ואיזוטונים, הסיום באצטדיון המקומי. עם פינוקים ברמות. מבירה ללא הגבלה וללא אלכוהול ועד מקלחות מצוחצחות עם מייבשי שיער (לנשים) ומכונת קפה.
סך הכל 12 חודשים, 3 מרתונים. 8 קילוגרם פחות (טוב, 7.5). "מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה ואין, ואין עדיין?", ובמילים פשוטות יותר – מה צריך עוד בחיים (חוץ משלום, בריאות, צדק, שוויון ופרנסה טובה)?
ובשולי הדברים.
משהו טוב קרה. שיא אישי (3:55:31 שע') בגיל 68. מוזר. אבל שווה.
אברום אתה אלוף, מהמם מה שכתבתה, אחלה מועדון ריצה יש לך:(
כמה תובנות.. נהניתי מאוד לקרוא.
תודה רבה על השיתוף.
תנועה = חיים 👣
איזה יופי, מסתבר שיש פוליטיקאים שיש להם אפילו איזה שהיא יכולת שהיא חוץ מלהיבחר
יישר כח אברום אתה אלוף,מקנא בך