עונת המרוצים שלי, כמו של רבים מחבריי, מסתיימת באביב. חודשי הקיץ הם לתנומה, התאוששות ותחילת הבנייה של העונה הבאה. העונה הזאת שנגמרה אצלי ביום שני השבוע עם שחר בריצה הבוקר שאחרי המרתון – היתה שונה מכל קודמותיה. כבר לפני מספר שנים הפסקתי לרוץ מרתונים בשביל התוצאה. הגעתי לרמה סבירה ב-10 ק"מ ובחצאי מרתון, אבל לא הצלחתי לשמור על רמה דומה במרתונים השלמים. אז עברתי ממרוצים לליווי. אחת לשנה אני מלווה במשך חמש שעות שותפה לריצה ונהנה מאוד.

הפסיק לרוץ מרתונים בשביל התוצאה. אברום בורג | צילום: באדיבות אברום בורג

עוד כתבות בנושא
תכנית אימונים למרתון
10 המרתוניסטים המובילים בישראל
כל מה שרציתם לדעת על ה"מרתון מייגורס"

כדי לשמור על רמה סבירה במשך העונה ולקראת המרוצים שעניינו אותי, הרגשתי שאני צריך לשנות את הגישה שלי לאימונים. כבר שנים ארוכות אני מתאמן בתכנית של "Top Down", כלומר אימונים ותכנונים שנגזרים מעולמם של רצי העילית, המקצוענים, ועוברים את התאמות הנדרשות לעולמו של הרץ המצוי. אלא שאני לא הייתי ולעולם לא אהיה כזה. אני שייך לקטגוריה של אלה הנקראים ״הבלתי מוכשרים״. כאלה שאינם קלי רגלים אלא כבדי עצמות, מסורבלים ואיטיים ובכל זאת עושים כמיטב יכולתם כדי להפיק את המיטב מהספורט הנהדר הזה.

אם נוסיף על זה את העובדה שאני כבר כל כך "זקן", שלפני דור וחצי הייתי הרבה מעבר לתוחלת החיים הממוצעת, הרי שברור שאימונים מזרח אפריקאים לא ממש מתאים לי. אני צריך אימונים שצומחים מלמטה ומותאמים ליכולות שלי. אבל לא מצאתי הרבה כתובים על ספורט מאומץ עבור בני הגיל השלישי. מכיוון שכך התחלתי לחפש בעצמי את עצמי בדרך של ניסוי וטעייה. הנה כמה גילויים מאד בסיסיים, מאד ראשוניים. עדיין לא שיטה.

התובנות שלי להשתפרות אישית:

1. זרקתי החוצה מהגוף שלי את כל הכימיקלים המיותרים תחילה את הארקוקסיה ואחר כך את מרבית התוספים המיותרים.

2. הורדתי במשקל.

3. העברתי את הדגש מהרבה ריצה להרבה התאוששות.

4. חיפשתי איזון נכון בין נפח שבועי גבוה להתאוששות נכונה.

5. לכן עשיתי פעם או פעמיים בשבוע אימון כפול כך שגם הוספתי נפח, גם לא העמסתי בבת אחת יותר מדי וגם הרגלתי את הגוף לקטעי התאוששות יותר מהירים. מדי פעם הגעתי ללמעלה מ-100 ק"מ שבועיים.

6. לפחות פעם בשבוע רכבתי בשטח על האופניים. או שחיתי או שניהם.

7. השתדלתי לרוץ לפחות סיבוב אחד בשבוע, דווקא אחרי הארוכה בעליות של הר איתן.

8. לא ויתרתי על צמד השיעמומונים פילאטיס ויוגה.

9. השתחררתי באמצעות הרבה מסז׳ים עמוקים (או עם רולר, או ״סטיק״, או מכשיר מסז׳ חשמלי).

10. עמדתי שעות על פיתה לשיפור שיווי המשקל.

11. הלכתי שעות וימים עם נעלי Barefoot.

12. קבעתי לי מטרות לחצאי מרתונים.

13. רצתי הרבה ריצות מעל 25 ק״מ במהירויות די גבוהות.

14. את הביטחון העצמי רכשתי בריצות ה-30 ק"מ פלוס מינוס.

15. את ריצות השחרור עשיתי ממש ממש לאט.

16. הבנתי שהתחרות היא למען אימונים יותר טובים. ולא להפך.

17. לכן הפסקתי להתחרות באימונים. לא מתחרה בחימום, באינטרוולים, בשחרור, בטמפו או בריצות הקלות. אני עושה אותם עם המועדון שלי, "הרוח השנייה", על פי התכנית של המאמנים, אבל כמו השם של האתר הזה אני עושה את זה בקצב שלי ועל פי ההרגשות שלי כי ״אדם בתוך עצמו הוא רץ״.

18. רצתי את כל התחרויות שתכננתי, פחות או יותר בקצבים שרציתי. כשהגיע המרתון הזה קיבלתי שחרור מליווי. וביני לביני (ובעידוד שותפתי הנפלאה לדרכי הריצה) יצאתי לדרך במרתון אנסי הקסום.

נופים מופלאים, הארגון פחות. מרתון אנסי | צילום: באדיבות אברום בורג

המרתון באנסי שבצרפת, הוא שילוב נפלא של ארגון שכונתי ירוד והנוף המופלא ביותר שרק ניתן לתאר. האקספו מסתכם בשתי בסטות, וכמה עשרות מתנדבים. החולצות לא הגיעו (וזה שיפור לעומת השנה שעברה בה המדליות לא הגיעו). אבל כל זה חסר חשיבות מול העיר היפה והנוף עוצר הנשימה לכל אורך המסלול; מבנים עתיקים ומהודרים, פסגות אלפים מושלגות, גינות פרחוניות, מרינה מטופחת, מעודדים חביבי מזג, הרבה תחנות שתייה, צימוקים, שוקולד מריר והגרסה המקומית לעוגות דבש.

עצרתי בכל תחנת מים. שתיתי המון. אכלתי צימוקים. קצת ג׳לים. והנה המרתון נגמר. בלי קיר ובלי משבר. כמעט שעה יותר מהר מהמתוכנן. יותר מהר מהמרתון הראשון שלי לפני 15 שנים. והדובדבן שבקצפת – בבוקר שלמחרת יצאתי לראשונה בחיי לריצת שחרור פחות מיממה אחרי. ונהניתי. זאת העונה הראשונה שהתאמנתי בדרכי והגעתי למחוזותיי.