אחרת, אין לי שום הסבר אחר למדיניות סימון המסלולים הנהוגה בתל אביב. אתה יוצא לדרך בצד ימין של השביל, עוקב אחרי סימוני הולכי הרגל. יודע שבצד השני של קו ההפרדה מסומן זוג אופניים והכל ברור – אנחנו כאן והם שם. ואתה רץ להנאתך (או לסבלך), ופתאום אתה חוטף על הראש מבול של נאצות שמתחיל במידת האיי קיו שלך (אידיוט!) ולא גומר עד המקצוע העתיק של אמך המנוחה. רגע, מה קרה? מה עשיתי? איך פתאום אני באמצע המסלול השמור לרוכבי האופניים? 

אני באותו צד כמו קודם, אבל מישהו החליף צדדים ועכשיו האופניים בצד הזה. נו, אז הנה אני עובר לצד השני. לא עוברים שני קילומטרים ושוב סכנת חיים. יורשיו של לאנס ארמסטרונג כנראה לקחו את אותם החומרים, התבלבלו ושוב הם בצד שלי. אה, זה אני לא בסדר. עוד פעם? ככה כל הדרך מתל ברוך עד עג'מי וחזרה. אין שום הגיון בסימונים. ימינה, שמאלה. מה, אני מסטול? לא? בדקתי, אין לי אישור ואני בכלל לא מכניס כלום לפה אלא אם כן הוא תומך ריצה. אז מה נשאר? שחולדאי ואנשיו לקחו עמוק לריאות רגע לפני תחילת הסימונים.

ניחא. התרגלתי. עכשיו, אחרי הרבה שנים למדתי איפה לפתוח את העיניים. מתי לעבור צדדים מבלי לסכן יותר מדי את חיי. אבל אז אני מתעצבן מחדש. הפעם מבפנים וזה כבר נזק של ממש. בעיקרון, אסור להתעצבן ולרוץ בבת אחת. זה עירבוב לא בריא של חומרים. אבל שוב ושוב אני מוצא את עצמי רץ לאורך הטיילת בתל אביב ומוציא קיטור מהאזניים. בדרך כלל אני בא לטיילת כדי להירגע. הים ומתרחציו מצד אחד, קהילית הרצים והרוכבים מצד שני – כמעט ואי אפשר לבקש יותר. אז זהו – שאפשר.

מכוניות וקטנועים נוסעים חופשי מחוף מציצים למרינה ובחזרה. לא כולם נכים. רצים, מתרוצצים, שוחים… שנהיה בריאים. סכנת נפשות ואין אפילו פקח אחד לרפואה. אחרי כך אני עובר את חוף גורדון המחודש והנפלא ממנו מתחיל המסלול המיוחד לאופניים. דווקא שם מיליון ילדים רוכבים על המדרכה של הולכי הרגל והרצים. וכפעולת תגמול רצים נחושים גודשים את מסלול האופניים המיוחד. בקיצור ערבוביה מעצבנת. אחר כך כל מה שנותר לעשות זה לעבור את גן צ'רלס קלור, אגב שאיפה פנימה של תרנגולות שלמות לתוך הריאות ופליטה החוצה של חנקן דו לאומי.

וזה עוד בלי לדבר על האוכלוסיות המיוחדות של ימי החום האלה, כולם בחוץ בדרך לים. תקופת 'בין הזמנים' בעיצומה, כי תשעה באב נגמר וגם המדוזות כבר פנו והלכו. אוטובוסים גדושים מבני ברק פורקים מתרחצים יראי שמים. אלה מסבים את מבטם אל כל מי שיפה ונאה בחוף ומיד נתקעים דווקא בי. עם הצידניות, האבובים, ושקיות הניילות – הכל עלי. 

ובכל זאת ולמרות הכל, מחר אני יוצא שוב לפני השמש, כדי להגיע לנמל לפני היום. כי אין ריצה יותר מהנה ממנה בכל העולם כולו.