נתחיל מהסוף, את מרוץ 'מהר לעמק' של השנה לא ארוץ. בשנה שעברה לא קיבלתי מדליה כי הגעתי אחרון אחרי כולם וכבר לא נשארו ברזלים. השנה לא אקבל כי… אפילו לא אזנק

מאת:אברהם בורג

כל השנה חשבתי על המרוץ הזה, בת זוגי הלהיבה אותי ואני הטרפתי אותה. שנינו גייסנו את עצמנו וזה כבר ארבעה (היא, אני ושנינו), שיגענו עוד כמה חברים וכבר ראינו את עצמנו ארוזים עם הפקלאות. מדלגים על ההרים, מקפצים על הגבעות. מסתבר שלרוץ אני כבר יודע – לארגן ממש לא. וכך, כמו עוד הרבה רצים כמונו, מצאתי את עצמי עם קבוצה לא מלאה, מחוץ להרשמה ולמרוץ.

איזו בעסה. הרי זה לא מרוץ רגיל, נורמטיבי, לשם האדרנלין ונוצות הטווס המזדקרות. זה משהו שתמיד הוא גדול מסכום חלקינו; זאת החוויה הקבוצתית, יחד עם הטיול השנתי, הפיקניק המשפחתי והמפגש עם כל אלה שלא הספקנו לרוץ ביחד בשנה האחרונה. שילוב של כל הדברים הטובים עם כל ההכרחיים שאין מהם מנוס. אבל אבוי…היה מרוץ וראו איננו עוד.

קיבלתי את זה קשה. בעל כורחי עברתי את כל שלבי האבל. כמו עלי כתבה אליזבט קובלר רוס את מודל חמשת שלבי האבל שלה:

הכחשה
לא יכול להיות. זה לא קורה לי. בטח נפלה איזו טעות. הרי שילמתי. וגם יש לנו חמישה רשומים משמונה. אבל שום דבר לא עזר. כשקובעים קו בחול הוא מחייב את כולם. כולל את הגל שמנסה למחוק אותו. אז בלית ברירה עברתי לשלב הבא.

הכעס
הו, הכעס המשחרר. כמה התרגזתי. וקיללתי. ניצלתי את מרבית אוצר המילים שלי בשפות האזוריות, שלא לדבר על קינאה במי שהצליח להירשם וכמות לא קטנה של טינה כלפי מי שגרם לי את העוול הנורא הזה. עזר לי לכפרות. והשלב השלישי כבר חיכה לי בסבלנותו, מעבר לפינה.

המיקוח
התווכחתי והתמקחתי כמו מוכרת דגים בשוק של מרסיי. נרוץ יותר מהר מכולם, ממש לא נעכב אף אחד. אני ארוץ במקום כל השלשה שלא נרשמו. תנו לי עוד קצת זמן ואני אארגן קבוצה שלא תצטערו עליה. אולי נרוץ "ליד"? תתעלמו. נשלם הכל. נרוץ 'כאילו' אנחנו מלווים. אבל הם כמו דגים קרים בסוּפר של נוחי דנקנר. אותה טמפרטורה כלפי כולם – האפס המוחלט והמקפיא. לא. והנה אני בדיכאון.

הדיכאון
אין שום טעם. בשביל מה אני רץ כל כך הרבה שנים. אני עוזב ועובר ל'מחניים'. בלי המרוץ הזה אין טעם לחיי. שלא לדבר על הבושה, האשמות כלפי החברים ותחושת הכישלון שפשתה משם אל כל כך הרבה מימדים מחיי. כולם ירוצו ורק אני אשמין מצער. בשביל מה בכלל התאמנתי 'עליות' כל השנה הזאת. ומה אני אעשה עם השלוּקֶר החדש שמחכה בארון עוד ממבצעי סוף השנה שעברה. אבל גם זה עבר והגעתי אל….

הקבלה
הסביבה תמכה בי ועודדה. לא נורא, זה יעבור. זה קרה, זה קורה, זה יקרה. לא נורא נתגבר. יש עוד שנה ואחריה עוד אחת. ובשנה הבאה – כבר בחנוכה, בי נשבעתי, אני מקים בּוּדְקֶה בצומת תימרת עם הוראות קבע וכסף מזומן. שלא יהיה להם שום תירוץ.

ובינתיים, עד אז, הוספתי עוד אסכולה לזו של הפסיכיאטרית השוויצרית הנ"ל.

ההתנדבות
אז הגיעו הטלפונים והמיילים משמוליק ושמעון מהאבות המייסדים של 'מהר לעמק'. הם לא העניקו לנו ראש של סוס באישון לילה אבל הם הציעו לנו הצעה שאי אפשר לסרב לה: אל תעלבו, אל תתנדפו, תתנדבו! ויחד עם בת זוגי הנפלאה, וכל חברי שנרשמו ולא התקבלו קיבלנו את הצעתם. הפעם אנחנו ליד המסלול, לא רצים אבל מתנדבים. נשב מההתחלה ועד הסוף באחת התחנות. נרשום, נעביר צמידים, נזקוף כפופים ונאיץ במתרוצצים. נתבשם קצת מזיעתם של אחדים, ננגב כמה דמעות לאחרים. עוד לא החלטתי אם אני חייב שם טייסט, רודי פרוג'קט, חולצה מנדפת, נעלי טרייל, כובע שמש, קרם הגנה, חטיף אנרגיה, איזוטון וגרמין רק בשביל לשבת בתחנה. אבל אביא אותם ליתר בטחון. אולי פתאום מישהו יוותר. כמו שאמא שלי המנוחה הייתה מסבירה לי למה תמיד צריך תחתונים נקיים: תמיד טוב להיות מוכן. בכל זאת כזה מרוץ יש רק אחד ורק פעם בשנה. מי כמוני יודע, הרי הרגע פיספסתי אותו. ואם גם את או אתה כמוני תתקשרו אליהם מהר ותתנדבו כי עוד מעט גם לזה כבר לא יישארו מקומות ואז אפילו השרינקית ההיא לא תועיל. להתראות בגליל.

כל הצילומים של אברום בורג עם הצוות ממרוץ הר לעמק 2011

הבלוג של בורג בשוונג– אדם בתוך עצמו הוא רץ

אברום בורג – רץ חושב רץ חושב