בעוד מספר חודשים יצא בפעם הראשונה מרתון בעיר הבירה
ירושלים. אברהם בורג חופר עמוק בהיסטוריה היהודית בחיפוש אחר הרצים
הראשונים שחנכו את את הדרך לירושלים… בריצה
מאת:אברהם בורג
מרתון ירושלים מחמם מנועים. דניאל קרן כבר נותן הנחיות חכמות לגבי העליות והירידות, האתר משגע והזבל בגן סאקר ממתין בסבלנות לעובדי התברואה של יום ירושלים הבא. כשעיר הקודש, בירת הכיסופים של הרוח היהודית, מתמרקת לקראת המרתון הראשון במאה ה- 21 לנו מגיע מבט קצר על תקציר חייהם המשותפים של היהודים והריצה.
אנתרופולוג שיתבונן בימים אלה על רוב בניה ובנותיה של ירושלים יתקשה למצוא כאן עדויות לתרבות ריצה פעילה. שני מועדונים נהדרים – הסוללים וארוחת הבוקר, כמה סטודנטים, מעט תושבי המובלעות של המושבה הגרמנית ושני חילונים ששכחו לעזוב את העיר בזמן, עוד רצים. אבל לגבי השאר זה לא קל. לך תרוץ את ריצת השבת הארוכה, עם שטריימל באמצע החמסין זה לא סופג טוב. נראה אותָך עם כיסוי ראש המכסה כל וחצאית ג'ינס עבה וצנועה, זה לא מנדף מספיק. העוזי יכול להיתקע לך בהמסטרינגס, שלא לדבר על זה שלא כל הברזיות כשרות בהכשר הבד”צ. ובכלל שליש הזמן העיר סתומה בהפגנות, שליש אחר היא חסומה בגלל מבקרים רמי מעלה ושאר הזמן מלא ממילא בחגים, שבתות ומועדים לשמחה. אז איך אפשר בכלל לרוץ כאן. לכן האתגר שלקחה עליה העיר, בראשות ראש עיר מרתוניסט, ראוי לכל שבח. הפעם זה שינוי תרבותי מהמעלה הראשונה, אבל מהסוג החיובי. כולנו מחזיקים אצבעות בתפילה ובתחנונים. לכן כדאי לדעת שיש להם על מה להתבסס, הריצה היא אחד מהיסודות השורשיים ביותר של העבר היהודי.
כי לא תמיד היינו כאלה, בטטות כבדות ראש וגוף. היו ימים שהריצה היתה חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו. קחו למשל את האב המייסד של האומה. אברהם אבינו עליו השלום. כבר לא צעיר, הגבר. הוא כבר בעשור העשירי לחייו, והיום היה חם כמו שרק כאן חם. הוא יושב בפתח האוהל ומחכה למשב רוח צונן, "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים ניצבים עליו. וירץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה". גם מעבר מהיר מישיבה לריצה, גם אינטרוול ובסוף כפיפות גב ומתיחות לשחרור. הם נענים להזמנתו ומתיישבים תחת העץ. והוא במלוא האנרגיה "וימהר אברהם האוהלה אל שרה אישתו". ומבקש ממנה שתכין לכולם את התפריט המיוחד לאורחים שכאלה. והמהירות הופכת לריצה של ממש "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו". רפת ממוחשבת לא היתה לו. הפרות והמקנה שלו רעו, מן הסתם על הגבעות בסביבה. זה לא עוצר אותו. הוא רץ אל העדר. תופס עגל פזיז, עומס אותו על עצמו וחוזר ונותן אותו לנער שימנגל אותו. בכל זאת צריך קצת פרוטואינים אחרי כזה אימון איכותי, לא?!
גם אחרים רצו בימי בראשית. אליעזר עבד אברהם רץ לקראת רבקה. ולבן אחיה מתפרץ מהבית בספרינט נפלא ורץ לקראת העבד העשיר. נפתלי בן יעקב היה כנראה רץ ידוע בזמנו. והעדות עליו מעידה הן על תכונתו והן על סגנונו. וכך מתאר אותו אביו יעקב עם פרידתו מהעולם: "נפתלי איילה שלוחה". שנים רבות לאחר מכן היה מישהו שהזכיר אותו בסגנונו. שמו היה עשהאל בן צרויה. הוא היה אחיו הצעיר של יואב, הרמט"כל של דוד. "ועשהאל קל ברגלו כאחד הצבאים אשר בשדה" הוא היה קצת חמום מוח ומצא את עצמו מעורב במרדף ותיגרה עם אבנר בן נר, שר צבאו המובס של שאול המלך שהיכה אותו והרגו באמצע המרדף.
למזלנו לא מתה תרבות הריצה הישראלית הקדומה עם מותו של עשהאל. הנה אותו יואב בן צרויה, איש יודע מריבה וקטטה נמצא בעיצומו של המרדף אחרי אבשלום, הנסיך שמרד בדוד אביו. המלחמה נטושה ואכזרית בין מחנה דוד למחנה אבשלום בסבכי יער אפרים "ואבשלום רוכב על הפרד ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה. ויחזק ראשו באלה. ויותן בין השמיים ובין הארץ והפרד אשר תחתיו עבר". יואב ממהר אל אבשלום התלוי בתלתליו והורג אותו במקום. מיד נפתח מירוץ בין טובי הרצים אשר לגנרל המקראי, מי יגיע ראשון ויספר למלך על מות בנו ועל תשועת מלוכתו. “ואחימעץ בן צדוק אמר: ארוצה נא ואבשרה את המלך כי שפטו יהוה מיד אויביו" הוא רוצה לבשר את המלך אבל יואב לא רוצה שדווקא אחימעץ יביא את בשורת האיוב למלך השכול. ולכן "ויאמר יואב לכושי: לך הגד למלך אשר ראית. וישתחו הכושי ליואב וירץ". למקומות, היכון, רוץ. עוד הכושי ההוא טס קדימה ואחימעץ לא מפסיק לטחון ליואב את הראש "ויהי מה ארוצה נא גם אני אחרי הכושי….ויאמר לו רוץ. וירץ אחימעץ דרך הכיכר ויעבור את הכושי".
היו פה עוד הרבה רצים (ולא ידוע על רצות) שעלו וירדו על מסלולי ההיסטוריה שלנו ואולי נעסוק בהם בעתיד, אבל זאת ללא ספק היתה הפעם האחרונה שרץ ישראלי לבן עבר פה רץ ישראלי שחור. וגם זה ברמאות, כי הוא חתך דרך הכיכר. מעניין מי ינצח במרתון ירושלים. בהצלחה.
בפעמים הבאות, לקראת המרתון הירושלמי, נוסיף הרבה חיובי על המסלולים והאתגרים.
