נודה על האמת, אלמלא הפולמוס סביב השתתפותם של ספורטאים ישראלים בתחרות איש הברזל בהוואי, ספק אם היינו מגיעים לדיון הזה ובעבורי זאת סיבה רעה לדיון. זה לא העניין שלי לשפוט את "דתיותו" של הזולת. האחד מביע את עצמו בתפילה ובתחנונים והשנייה מתעלה לרמות רוחניות בהיתוך שבין הגוף לנפש ולטבע בקונה שבהוואי
מאת:אברהם בורג
אני מתעב את הדתומטרים, אלה המודדים בשמי את מה שאני מבקש לא למדוד. אין בעיני הבדל בין נינה פקרמן לרב הראשי. כל אחד מהם מביע את עצמו בדרכו שלו. ומכיוון שיום כיפור הוא לא מוסד השייך לקולקטיב אלא יום ייחודי הנובע מהפרט ושייך כולו ליחיד, אז למה כולם מתערבים בנשמות שלא שייכות להם?
ובכל זאת הדיון הזה מעניין. ראשית בגלל קווי הדמיון המרתקים בין הטקסיות הדתית למנהגים הספורטיביים. בגדים מיוחדים, מנהגי אכילה מאפיינים, אדמו"רים (מאמנים וספורטאים) נערצים, נביאים ומייסדים קדמונים, טקסטים קאנונים והחשוב מכל המוני מאמינים השותפים כל אחד בדרכו בחוויה שהיא גופנית ורוחנית יחדיו.
באצטדיון בגבעת רם בירושלים, שם אני מתאמן לאחרונה, אין חלוקה של ממש בין דתיים ישנים לדתיים חדשים. בכלל כשהגופייה ספוגה והגוף בקצה היכולות למי אכפת מאמונתו של הפרטנר למסלול? ובכל זאת אין לי ספק שהספורט ממלא לרבים, ספורטאים פעילים כמו גם צופים פאסיביים או אוהדים אקטיביים, צרכים שהם הרבה יותר מגופניים. כמו בכל פעילות שתכליתה מדיטציה והרגעות הנפש יש בספורט יסודות מונוטוניים החוזרים על עצמם שוב ושוב. אותן תנועות, אותם מקצבים, אותה הדבקות. כמו מתפלל המתנדנד קדימה ואחורה בקצביות פנימית, כמו מאמינה הממלמלת בלי פשר את המנטרות של ספר התהילים כך הספורטאי החוזר בקנאות על אותן תנועות בחימום, באימון ובשחרור. אלה ואלה מכוונים את ליבם לרגע נדיר של התעלות. של הארה מרגיעה. זו שבשלה שווים כל המאמצים כולם.
אני לא חושב שהספורט הוא הדת החילונית החדשה אבל הוא התוספת הניו אייג'ית, האישית מאד ועם זאת קבוצתית והמונית, לרוחניות הישנה שהפכה להיות מוסדית, משעממת ושגרתית. אני חולם על היום שבו הספורט יחליף לא רק את הדת הישנה והמשעממת אלא את המלחמות העתיקות והנוראיות. לא עוד אומה נלחמת באומה בחורי אף, לא עוד שפיכות דמים, אלא תחרויות והתמודדויות באמצעותן יתועלו האנרגיות החיוביות כמו גם השליליות של היריבים לעימות. השחמט היה לשסתום משחרר לחצים בזמן המלחמה הקרה בין המזרח למערב. משחקי הכדורגל בין אנגליה לגרמניה עדיין טעונים מאד. אבל זה עדיף על פני שפיכות דמים ומלחמת עולמות לא?
ובשולי הדברים
פעם לפני הרבה שנים הלכתי בערב יום כיפור ברחובה של עיר. לבוש בלבן, בבגדי חג. מאחרי שמעתי ילד אחד שואל את אבא שלו: “אבא, למה הדתיים צמים בחג האופניים שלנו?”. ואני תוהה כמה מאלה שצקצקו בשפתיהם וגלגלו את עיניהם למורא יום הכיפורים של הישראלים בהוואי, קנו אופניים לילדים שלהם במיוחד למען יום הכיפורים, או אפילו רכבו עליהם בעצמם? אז אם חג האופניים מותר למה חג הטריאתלון אסור? תנו לחיות ביהדות הזו.
הבלוג של בורג בשוונג– אדם בתוך עצמו הוא רץ
אברום בורג – רץ, רוכב, רץ, רוכב, רץ, רוכב…
חגי אשלגי בפרויקט מיוחד – האם הספורט הוא הדת החילונית החדשה?
אילן זיסר בפרויקט מיוחד – האם הספורט הוא הדת החילונית החדשה?
נחשון שוחט בפרויקט מיוחד – האם הספורט הוא הדת החילונית החדשה?
