"יש חשיבות למראה בריצה. לא לבגדים המהודרים, לא לשילובי הצבעים המתאימים לפארק, לסטוץ ולעונה, אלה נעימים אבל לא בהכרח חשובים. כמו הרבה פעמים בטבע, בחיים, האסתטי הוא גם הנכון. " הטור של אברהם בורג

מאת:אברהם בורג

לפני הרבה שנים יצאתי לרוץ. היום היה צח וזיווני, השמש זרחה נמוך, הצללים התארכו והריצה נעמה לי מאד. כל אחד מאיתנו רץ בקצב שלו. הלוך ושוֹב, שוּב ושוּב. בבית אחרי המקלחת, על מנה מעורבת של פחמימות וחלבונים (דגנים, חלב סויה, יוגורט), שאלה אותי אשת חיקי הנצחית: “למה צחקת בדיוק כשעברתי על פניך”?

כמו תמיד, וליתר ביטחון, הרגשתי אשם. מה שוב עשיתי לא נכון? שחזרתי במהירות את הריצה והתחלתי לצחוק שוב. "כי בדיוק כשעברת על פני, השמש הטילה את הצל שלי על קיר הסלע שממול ובפעם הראשונה בחיים שמתי לב איך אני נראה”.
"אז מה כל כך מצחיק? איך אתה נראה?”
"נראיתי כמו הרבי שנמלט מהעיירה הבוערת; עקום, מפוזר, מבוהל”.

יש חשיבות למראה בריצה. לא לבגדים המהודרים, לא לשילובי הצבעים המתאימים לפארק, לסטוץ ולעונה, אלה נעימים אבל לא בהכרח חשובים. כמו הרבה פעמים בטבע, בחיים, האסתטי הוא גם הנכון. ראו את רצים המדהימים בתחרויות. שלוחים כאיילות. הקצב, היעילות, ההנחה הנכונה של כף הרגל על המסלול, ואחריה האגן הגבוה, הנשימות החסכניות והידיים המאזנות את שיווי המשקל, נותנות תנופה אבל לא מבזבזות אנרגיה יקרה. גם יפה לעין וגם שווה שיאים ומדליות.

יש מחלוקת גדולה האם ניתן לשפר סגנון. יש מחלוקת גדולה עוד יותר האם צריך לשפר. לא מזמן שוחחתי על כך עם חבר שמבין עניין. אם היית רוצה לשפר שנייה במאה מטר, מ- 11 שניות ל- 10 שניות, היה לסגנון מה לומר. אבל מה איכפת לך עוד שנייה, פחות שנייה, על פני ארבע שעות ריצה? ועוד לא אמרנו כלום על העינויים, סכנת הפציעה שמקורה בריצה עם ביומכניקה של אתלט אתיופי כשהיא מופעלת על גופו של נין ונצר לשושלת אדמו"רים מפוארת.

אין לי עמדה ברורה בנושא מלבד מחדלי בתחום, לא עשיתי כלום. אני רץ כביום היוולדי, רק עם טייטס. כאן בעצם לב הדבר. כל תינוק יודע לרוץ. או ליתר דיוק, כל תינוק רץ בשלב מסוים של ילדותו. אחר כך זה נפסק. לכן הריצה היא לא לימוד של יכולת חדשה – כמו אופניים, בישול או הטלת כידון – אלא שיחזור של מיומנות שהייתה קיימת בנו מלידה, עד אשר נדחקה ודוכאה. עד שקרסה תחת צמיגי שומן, כורסאות נוחות מדי וצ'יפסים טעימים הרבה יותר מדי.

זהו היופי הטבעי של הריצה, החזרה למחוזות ראשוניים, להתרגשות טבעית וטהורה. כמו שרצנו אז בלי יותר מדי הנחיות, כל אחד ואחת וסגנונו, כך אנחנו צריכים לרוץ היום.

אז איך בכל זאת לרוץ? אמת, כל אחד וטיבעו. אבל בכל זאת אני מבקש להציע דימוי לשימוש הציבור. חישבו על עצמכם, מכף רגל ועד ראש, כעל מוט היגוי. ג'ויסטיק אנושי. גבוה, זקוף במידת האפשר (כך היה כתוב בפוסטר בחדר האחות בבית הספר היסודי: “גב ישר וראש זקוף, כך יפה וטוב לגוף"). כשציר אחד עובר מקצה הגולגולת, דרך הצוואר, עמוד השדרה, האגן, הברכיים וכפות הרגלים. הכול על אותו קו. כשמגיעה עליה הטו את הג'ויסטיק קדימה (לא יותר מדי. לא כמו חולה סקוליוזיס הרוכן על דוכן נמוך במיוחד בשוק), רק קצת. תנו לגרביטציה למשוך אתכם למעלה. נגמרה העלייה, חיזרו לזווית הישרה, ארגנו את מרכז הכובד במקומו (אם אפשר זקפו את הראש והגביהו מעט את מרכז הגוף) וגלשו להנאתכם. אם הגיעה ירידה תוקפנית במיוחד משכו את הסטיק קצת אחורה כדי לבלום עם אותם כוחות טבע. וחוזר חלילה ושוב בלי הרף. אתם המנוע, אתם ההיגוי, ולעזאזל הדימוי.

ולגבי איך אתם נראים אל תעסקו בזה כלל. כי אם אמיל זאטופק (גדול הרצים, שהיה גם גדול הרצים העקומים מאז ומעולם) ואני יכולים לרוץ כמו שאנחנו אתם בטוח יכולים.

תמונת שער / User:Fb78