לפני כמה שנים רצתי בחצי המרתון הראשון של ניו יורק. היה יום אוגוסט חם ולח, כמו מרק מהביל. נראה היה שכל העסק מיותר לחלוטין. נחיל הרצים יצא מהסנטרל פארק לשדרה השביעית והכל השתנה. פתאום ראיתי לצידי צעיר שתוך כדי ריצה הקפיץ כדורגל. תיק תק, תיק תק. לא נופל, לא מאט, לא נעצר. לידו רץ חבר שפינה את הרצים שסביב שלא יפריעו. "מה זה?", שאלתי את החבר. "הוא מגייס כסף למען ילדים היספנים במצוקה", השיב. על כל קילומטר אלף דולר, ועל רצף ההקפצות הכי ארוך – דולר לכל הקפצה. עולם חדש נפתח בפני. הריצה כעולם של חסד, עזרה לזולת ואיכפתיות אנושית גדולה.

יוטיוב | אוריאל לדרברג רץ במרתון טבריה 2016 כדי לגייס 42,000 ש"ח שיחלצו משפחה מחובות כבדים

באתי לרוץ ונשארתי בגלל האחריות הקהילתית. עד לאותו יום מרוץ הייתי משוכנע שריצה היא הספורט הכי אישי בעולם. להתאמן לבד, להתכונן למרוצים בעצמך, להתחרות בדד. קידשתי את הבדידות, אהבתי את הנזירות. עד אותו מקפיצן אנונימי שהבהיר לי באחת, במו רגליו, כמה קהילתית וקבוצתית היא הריצה. בעקבותיו שיניתי את מרבית הרגלי הריצה שלי. מבודד לקבוצה, מיחיד לרבים.

עוד כתבות בנושא
לכל הטורים של אברום בורג בשוונג
5 ספרי הריצה שאברום בורג אוהב במיוחד
האם הספורט הוא הדת החילונית החדשה?

מאז, כבר כמה שנים טובות אני רץ במועדוני ריצה. אוהב את החברים והחברותא. נעזר מאד ומנסה לעזור. לא יכול בלי הבדיחות הפרטיות וקבוצת הווטסאפ ש״זר לא יבין״ את הבליה הנפלאים. התמכרתי לעוגות ולמעדנים שמביאים כששוברים שיאים אישיים. ואני תמיד אסיר תודה על עוד פּוּש של אנרגיה כשמישהו מהם צועק לי "יופי אברום. תרים את הראש" ("אני לא יכול לראות שמאלנים עם הראש למטה", אומר לי נער הגבעות האהוב שלי). אני מרים את הראש והנה ״הרוח השנייה״ ממלאת לי את הריאות.

גידול סרטני אגרסיבי באמצע החיים

במועדון שלנו אני בהקבצה ג׳. בהקבצה א׳ של הטובים באמת, רץ לפני מהר, צדיק של ממש. קוראים לו אוריאל לדרברג. מדי פעם הוא חולף על פני באיצטדיון. שלום שלום, והוא כבר איננו. מיהו אוריאל? יזם חברתי נדיר שיסד את ארגון "פעמונים", הוא שם לו למטרה לסייע בבנית החוסן החברתי הישראלי על ידי תיקוני מציאות עם ולמען המשפחות הישראליות שינהלו חיים כלכליים, מאוזנים, ישרים ואחראיים. עיקר הסיוע שלהם ניתן למשפחות שנקלעו למצוקות כספיות, לא נכנעות ונכונות לעמול קשה כדי לצאת מהמלכודת. איתו ותחתיו האירגון צמח וגדל לאלפי מתנדבים, ומאות עובדים המסייעים להמוני נצרכים. למרות זאת לא גבה ליבו והוא מלווה באופן אישי כמה וכמה משפחות בדרכן הקשה. כמו משפחתם של משה ונעמי.

לפני שנה התגלה גידול סרטני אגרסיבי בגופו של משה המתגורר באחד מישובי הצפון. בשל המחלה נאלץ משה להתפטר מעבודתו כמנהל בית ספר. אשתו, נעמי, צמצמה משמעותית את היקף המשרה שלה כדי לתמוך בו. הירידה בהכנסות אילצה אותם לקחת הלוואה מהבנק. אבל המחלה והטיפולים כמו גם המציאות היקרה המשיכו ברעבתנותם. ההוצאות המשיכו לגדול ובני הזוג נקלעו למערבולת הלוואות מבלי יכולת להחזיר אותן. הם עשו כל מה שביכולתם אבל הבור העמיק והלך. חובם טפח לכדי מאות אלפי שקלים. לבריאות זה לא ממש הוסיף להם.

עמותת פעמונים ואוריאל מלווים את המשפחה במצוקותיה. הוא נפגש בשמם עם הנושה העיקרי לו חייבים בני הזוג כסף רב. נושא ונותן במטרה להגיע לפריסת חוב שתאפשר למשה ונעמי לחזור לחיים של איזון ורוגע. אוריאל בא לפגישה עם שעון הדופק שלו ומיד גלשה השיחה אל התחביב של שניהם: הריצה למרחקים ארוכים. החומה הובקעה. מתוך הרקע המשותף ועל בסיס הרצון הכן לסייע למשפחה לשבור את מעגל הקשיים נולד ההסכם הבא: אוריאל יסייע למשפחה לגייס 42,000 ש"ח שיוחזרו לנושה והוא יסכים למחוק את שארית החוב (כ-300 אלף שקל!) ובכך לאפשר להם לחזור ולעמוד על הקרקע, על רגליהם שלהם.

זאת העסקה הכי טובה בעיר: אלף שקל לכל קילומטר! למשה ונעמי זה בלתי מושג, לנו זה ממש בר השגה. את מרתון טבריה הקרוב ירוץ אוריאל למענם. 42 קילומטר לשם 42 אלף ש״ח. וכולנו מוזמנים לסייע. אין סיוע ״קטן״ או ״גדול״. כל תרומה תתקבל באהבה והוקרה, כל אגורה בתודת הלב. וכשנחזור אחרי טבריה, אל האצטדיון, המועדון ושיגרת האימונים אוריאל יאלץ להביא שתי עוגות. אחת בשל השיא האישי אותו הוא הולך לשבור והשניה בשל שיא הנדיבות של קהילת הרצים שאני משוכנע שתתגייס עבור המשימה האנושית. ולו כדי להוכיח שוב את שאינו דרוש הוכחה: שרָץ לרָץ – אדם. אדם טוב ונדיב.

רוצים לתרום גם? היכנסו לקישור כאן