מאת:אור
ביום שבת האחרון השתתפתי בריצת חצי המרתון בעין גדי. זאת היתה חוויה של סגירת מעגל, כי בדיוק לפני שנה, מירוץ עין גדי הקודם, היה הפעם הראשונה בה נטלתי חלק במירוץ תחרותי. אז, אחרי חמישים ושבע דקות וארבעים שניות של ריצה לאורך עשרה קילומטרים חציתי עם השכן את קו הסיום בתחושת הישג גדולה.
השנה אחרי שעה וארבעים וארבע דקות ושלושים ואחת שניות, שוב חציתי את קו הסיום, הפעם אחרי עשרים ואחת קילומטרים, ובתחושת השג פחותה בהרבה.
זה לא שלא התרגשתי מכך שעמדתי ביעדים שהצבתי לי, ליתר דיוק הוצבו לי על ידי המאמן שילון, ורצתי את המרחק בזמן של פחות מחמש דקות לקילומטר, אלא שמשהו מחוויית הראשוניות נעדר. אני חש כי התמימות של הרץ המתחיל, שניסיתי, ועודי מנסה, למתוח אותה עוד ועוד חומקת לה מאחיזתי, ואיתה מתנדף גם חלק ניכר מהציניות כלפי הספורט. יותר ויותר אני מוצא שאני מתקשה להתבונן על החוויות שלי מבחוץ. הריצה, נכון לעכשיו, היא כבר חלק ממני.
הרבה מההנאה הראשונית שלי במירוץ הקודם נבעה דווקא מחוויית הזרות, מכך שהרגשתי כמו ילד קטן בעולמם של המבוגרים, שמרשה לעצמו לתהות ולהתפלא על דברים שבעבורם הם כבר מובנים מאליהם. השנה בעין גדי כבר הרגשתי מבוגר יותר, כאילו בשנה האחרונה השלמתי עשור של התבגרות בקצב מואץ. לפני שנה ראיתי לראשונה את נילי אברמסקי, השכן הצביע עליה ואמר בחרדת קודש זאת נילי אברמסקי הרצה המפורסמת, ואני נהניתי להגיד "נילי מי?" ולהתהדר בבורותי. השנה ניגשתי לנילי אברמסקי בחרדת קודש והתרגשתי לשמוע שהיא חושבת שהטור שלי מסמל שינוי תרבותי, ממבקר ספקן הפכתי גם אני לחבר בכנסיית הריצה, שאברמסקי היא אחת הקדושות שלה.
לפני שנה התהלכתי בקהל הרצים, עם שיערי המוזר, בתחושה הנינוחה של מי שלא מכיר שם אף אחד, מלבד השכן, וחוויתי את סוג השחרור והחופש שאני מרגיש בארץ זרה בה איני צריך לתת דין וחשבון לאיש. השנה הסתובבתי בתחושה שכבר אינני נטמע בהמון הרצים. כשעמדתי ליד השכן, ניגש אלינו לפתע רץ בעל חושים חדים, שקישר בין תסרוקתי חסרת השיפוט לדמות המצויירת שמלווה מידי שבוע את הטור. "זה אתה?" הוא שאל ואני אישרתי. "רציתי להגיד לך שאני אוהב לקרוא את הטור שלך ואני מרגיש שהוא מתאר דברים שגם אני עובר" הוא פתח בנימה מחמיאה, שמייד השתנתה ונוסף לה טון ביקורתי, "חבל שאתה טורח להוסיף דמויות שהן כל כך לא מציאותיות", "מי למשל?" הסתקרנתי, והרץ מיהר להשיב "השכן לדוגמא, ברור שזאת דמות לא אמיתית". השכן, שרק הרגע הוטל ספק בעצם קיומו, ניצב באותו זמן במרחק של כשלושים סנטימטר מהרץ הספקן, ונראה מהרהר בשאלה כיצד אני, הדמות שיותר מכל אדם אחר הוא אחראי ליצירתה, גרמה לכך שדווקא בקיומו שלו הוטל ספק.
ובריצה עצמה, כאשר אחרי תשעה קילומטרים בהם משכה אותי אחריה, שותפתי מקבוצת הריצה התקשתה להמשיך ואמרה לי שאמשיך בלעדיה, מצאתי את עצמי ממשיך ומאבד אותה בהמון הרצים. רק כדי לגלות לאחר סיום הריצה, שמסעה שלה נקטע באיבו, ואת שארית הדרך לסוף המסלול עשתה באמבולנס כשמחט אינפוזיה בזרועה. לא יכולתי שלא לחשוב שלפני שנה זה לא היה קורה, שמי שהייתי היה מבחין בין עיקר ותפל, ונשאר נאמן לשותפיו לריצה ולא מקיים את הכלל האכזרי של הרצים לפיו במירוץ אינך מביט לאחור. הערכים החדשים שהפנמתי בשנה של אימוני ריצה גברו באותו רגע על אלה שדבקתי בהם בשלושים השנים שקדמו לשנה הזאת.
הפסיכואנליטיקאי הבריטי ווילפרד ביון כתב באחד ממאמריו שהתכונה שמאפיינת דברים שהם אמיתיים בשבילנו היא שאנו חשים אמביוולנטיות לגביהם, שאין הם טובים או רעים בצורה מוחלטת בתפיסתנו אותם. אם כך, כנראה שהתחושות שלי לגבי מירוץ עין גדי מתאפיינות באמיתיות, וזה רק עושה את הכל למטריד יותר. למרבה המזל, גם אם היכולת למבט תבוני מן הצד קטנה, וערכים חדשים דחקו חלק מהישנים, את החרדה מהעתיד טרם איבדתי. עשרים ואחד הקילומטר של מירוץ עין גדי אמנם עברו בקלות יחסית, אבל כלל לא ברור לי, כיצד בעוד חודשיים ימים אשאב את הכח לעשרים ואחד הקילומטרים הנוספים של המרתון המלא, שאמורים להחזיר אותי מלב היער בקצה המזרחי של פאריז אל נקודת הסיום בשדרות השאנז אליזה. בינתיים אני מתנחם בידיעה שהמטרו פועל גם בימי ראשון.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
