מאת:אור
"שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,
מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,
מאבן קלע, מסכין, מציפורניים.
שמרי נפשך מן השורף, מן החותך,
מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים,
מן הדומם, מן המחכה והמושך
והממית כמי באר ואש כיריים"
מתוך "שיר משמר" מאת נתן אלתרמן.
התחלתי לשמור על עצמי.
ככל שמתקרב מועד המרתון אני מפחד יותר ויותר. זאת יכולה להיות מחלה פתאומית, לא טרשת נפוצה או גידול במח ואפילו לא התקף לב אלא דווקא איזו שפעת בלתי צפוייה שתטרפד את הכל. אבל לא רק ממחלות אלא גם מפציעות אני לא מפסיק לחשוש. אני משתדל להימנע ממאמצים מוגזמים. לחצי מרתון ירושלים לא הגעתי, לא מעט בגלל שאני מפחד. כל תחרות נחווית על ידי כסוג של התגרות בגורל, שגם אם היא חולפת ללא פגע, היא מגדילה את הסיכוי שבפעם הבאה משהו רע יקרה.
לגוף שלי יש עכשיו ייעוד – לרוץ מרתון. אני חש כי מחובתי שלא להשאיר שום פתח לכך שגורם כלשהו ביומיום ימנע ממנו לממש את ייעודו. קראתי שנילי אברמסקי, רצת המרתון המנוסה, אומרת שלקראת המרתון אתה במצב דומה לסוף של הריון, ומתכוונת לכך שכל מה שנשאר הוא לאזור סבלנות לקראת הרגע הגדול. אני מוצא שיש עוד הקבלה בין הריון לאימונים לריצת המרתון, הקבלה שקשורה לכך שלגוף ניתן תפקיד מוגדר. בדומה לאופן בו גוף האישה מתאים את עצמו ועומד לרשותו של העובר, כך הגוף שלי התאים עצמו, ועומד כעת, קודם כל, לרשותו של המרתון. אני בולע בקביעות מידי ערב כמוסת מולטי ויטמין ירוקה וענקית מטבע ספורט קסטל, ואיתה עוד שתיים של ויטמין C. אני מוצא שכל עצמיותי עומדת לרשותו של הגוף, במעין מחוייבות הורית לילד שגדל. המציאות היומיומית נדמית פתאום לים של סיכונים פוטנציאלים שאני צריך לנווט בתוכו את הגוף בזהירות.
אני חש שאני מבין את הלך הרוח של המשורר נתן אלתרמן, כשכתב את "שיר משמר" לבתו תרצה אתר, והזהיר אותה מאין ספור הסכנות שארבו לה. מעידה קטנה על המדרכה, או ציפורן בכף הרגל שמתחילה לגדול בכיוון לא מתאים, ואני בחוץ.
לפני שנה היחסים שלי עם הגוף היו שונים לחלוטין, הגוף היה הפלטפורמה שנועדה לשרת את מאווי הנפש, לשאת בהכנעה את כל הגחמות הקולינריות שלי, ולא להתנגד כשהוא צריך לעכל המבורגר בשתיים עשרה בלילה עם צ'יפס גדול והרבה מיונז בצד. עכשיו הנפש היא שנרתמת לשמור על שלומו של הגוף. כפסיכולוג אני מקדיש הרבה מזמני למחשבה על יחסים בין אנשים, וגם במהלך הטורים לא מעט מקום הוקדש לתיאור דינמיקות בין אישיות, והאופן שבו הן מתקיימות בעולם הריצה. ככל שהזמן חולף אני לומד להכיר את הגוף כנפש בפני עצמה, מעין נפש גופנית שקיימת לצד הנפש הרוחנית, ויש לה תכונות ורצונות משלה. בעבר היו ביניהן יחסי ניצול, כאשר הנפש הרוחנית נחשבה בעיני הרבה יותר מזו הגופנית. הנפש הרוחנית תמיד נראתה לי חכמה יותר ובעלת כושר ביטוי מילולי גבוה בהרבה. בשנה האחרונה התחלתי להקשיב לנפש הגופנית. שמעתי ממנה גם על תחלואים אבל גם על יכולות, גם על פחדים וגם על תיקוות.
הדרך אל המרתון חוללה שינוי ביחסים בין שתי הנפשות, מניכור הן עברו להכרה הדדית, ואפילו לדאגה של האחת לשלומה של השנייה. האתגר קירב ביניהן כמו לוחמים תחת אש הקרב, אני מקווה שקירבה זאת תשמר גם בימי השלום שאחרי המערכה הגדולה.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
