כששמעתי על הצטרפותו של רן מרגליות לקבוצת סאקסו בנק- סאנגארד התרגשתי אבל לא הופתעתי. גם לא הופתעתי מהתגובות מרחוב ענף האופניים הישראלי. אלו נעו בין פרגון לשמחה אבל גם עד הרמת גבה וסימני שאלה
מאת:יאיר בן עמי
את ההצטרפות של רן מרגליות לקבוצת פרו טור כמעט ואפשר להשוות להצטרפות של עמרי כספי לאן.בי.אי או של יוסי בניון לקבוצת ליוורפול ועכשיו צ'לסי. למה כמעט? משום שבניון וכספי התקבלו כשחקנים במשכורת ומרגליות התקבל כסטאז'ר אשר יצטרך להוכיח כי הוא ראוי לחוזה השווה לרוכבי הסגל האחרים. עד כאן ההסתייגות ועכשיו נעבור לחגיגות והתשובות לשאלות הרבות אשר הגיעו אליי ביממה האחרונה ומאז התפרסמה הידיעה.
"אתה לא חושב שזה מוזר? הוא אפילו לא אלוף ישראל". את השאלה הזו הפנו אליי, תוך שינויים מזערים וחסרי חשיבות בנוסח, כמה שאיני יכול להאשימם באי הבנה ברכיבה על אופניים. יותר מכך,אוסיף, כי לדעתי השואלים מבינים היטב בענף וחלקם אף התנסו ברכיבה ברמה גבוהה מזו של הדבוקה הישראלית ועד לרמה בינלאומית מכובדת פלוס. בואו ונבחן את ההיגיון של השאלה תוך בחינה של אליפות ישראל בשלוש השנים האחרונות. גל צחור, נתי הורטינג ואביחי גרינברג הם רוכבי אופניים מעולים שניצחו באליפויות ישראל בזכות ולא בחסד. מכאן ועד לקבלת חוזה מקצועני בקבוצת הדרג הראשון בעולם המרחק דומה לזה הקיים בין המאוץ לניצחונו של גרינברג בפאתי עפולה,באליפות ישראל 2009, לזה של מארק קאוונדיש בשדרות הניצחון בפריז בסוף יולי. אין הדבר בא להוריד מההישג של השלושה כאלופי ישראל אלא להעמיד את אליפות ישראל בפרופורציה, כתחרות יחידה בה לא תמיד ינצח הטוב ביותר. הניצחון של ניב ליבנר באליפות ישראל האחרונה הוא היוצא מהכלל והוא הושג על מסלול סלקטיבי, באופן משמעותי,מהמסלולים של האליפויות האחרות ובמילא אין זו הנקודה החשובה כשבאים לנתח את קבלתו של מרגליות לסאקסו בנק – סאנגארד.
כדי להיות ספורטאי מצטיין צריך כישרון. אבל כשמגיעים לרמות הספורטיביות הגבוהות הכישרון הוא פרט זניח ולא פעם כמעט חסר חשיבות. מדוע? משום שברמות הגבוהות, של כל ענף ספורט, כל המשתתפים הם בעלי יכולות אתלטיות טובות באופן משמעותי משל בני אדם בעלי נתונים פיזיולוגים מולדים רגילים. הדוגמא הטובה ביותר, בספורט הישראלי, הם התאומים דן ורן אלתרמן. כשהם החלו להתחרות בטריאתלון מעטים היו יכולים להצביע עליהם כמי שיביאו את הטריאתלון הישראלי לשיאים חסרי תקדים. השניים מוכשרים אבל לא היו הטריאתלטים הבולטים בדור שלהם. אבל לרן ודן אלתרמן יש את הערך המוסף המובנה בתובנה שלהם. מעין צ'יפ הממוקם בשפיותם המנטאלית ומעלה אותם על מדרגה אחת,לאחריה עוד אחת ועד שהם משיגים את היכולות המבדילות אותם מאלו אשר לא זכו לאותו צ'יפ המשנה את השפיות המנטאלית ומבדיל בין אלופים לספורטאי עילית מצטיינים. אפשר למצוא אין ספור דוגמאות לספורטאים שלא היו הטובים ביותר כילדים ואפילו בגיל נוער אבל הפכו למצטיינים כבוגרים ולא פחות אפשר למצוא גם דוגמאות לאלופי נוער שנמוגו ונעלמו כבוגרים.
לרן מרגליות יש את אותו צ'יפ מובנה בשפיותו המנטאלית. זר, לו ייבחן את תוצאות הדבוקה הישראלית בתחרויות בארץ אולי לא היה שם את מיטב כספו על מרגליות כפורץ הדרך של ענף האופניים הישראלי אל דרג הפרו טור. אבל כאן ההבדל בין ביארנה ריס, כמנצח טור דה פראנס לשעבר ומנהל קבוצת הדרג הבכיר למעלה מעשור, היכול לזהות את הערך המוסף הנדרש לרוכב כדי להעניק לו את ההזדמנות להוכיח עצמו במסגרת המתאימה. ברמות האלו אין מקום לציניות ושאלות על "מה עשית בתחילתו של הקיץ האחרון". אלא בחינה של עין בעלת יכולת וניסיון הראויים לזיהוי פוטנציאל הטמון בספורטאי. מכאן השאלה היה כמה עמוק צריך לחפור כדי למצות את הפוטנציאל ואת אותה חפירה צריך לבצע רן מרגליות בעצמו. באירנה ריס רק הגיש לו את המקוש או את החפירה והביאו אל חלקת האדמה בה הוא יוכל לחפור תלמים בהם יוכלו לצמוח גרעינים לענפים של הצלחה.
חשוב לזכור כי ניב ליבנר רוכב בקבוצה מקצוענית כבר כמה חודשים. רן מרגליות קיבל הזדמנות בקבוצת הדרג הבכיר ביותר. הם לא הראשונים. היו שם כמקבלי הזדמנות,בדבוקה הבכירה, כמה ישראלים ואחד מהם (יהודה גרשוני) אפילו רשום על הצלחה בקבוצה אשר נחשבה אז לאחת הגדולות ורכב בה המדורג מספר אחד בעולם (במשך כמה שנים) שון קלי האירי (כיום הפרשן של רוב מרוצי האופניים המשודרים ביורוספורט. בענף האופניים הנשי כבר נרשמו הצלחות עם רוכבות כלאה גולדשטיין ושני בלוך והיום עושה מיכל אלה את בעיטות הראשונות בדוושות בקבוצה מקצוענית (אותה קבוצה בה רכבה שני בלוך לפני כעשור). זו ההתחלה, זו פריצת דרך שתאפשר הזדמנויות טובות ובעיקר קלות יותר לראויים מהדור הבא ויש בניהם לא מעט כישרונות אשר נצטרך לחכות ולראות אם יש להם גם את אותו הצ'יפ הכל כך נחוץ ומובנה בשפיות המנטאלית, כדי להגיע לשם. כיום זה נפוץ לראות שחקני כדורגל ישראלים בקבוצות דרג בכיר בעולם. אבל בשנות השבעים היה שחקן כדורגל, גיורא שפיגל, שהיה צריך להכנס להסגר ( לא לשחק כשנתיים) כדי שיוכל לעבור לקבוצה באירופה. אחריו באו שחקנים נוספים ובשנות התשעים כבר הייתה הנבחרת הישראלית (בכדורגל) עם אחוז ניכר של נציגי קבוצות אירופאיות. זו הפרופורציה לבחינה נכונה של רן מרגליות וניב ליבנר. הם השלב השני אחרי יהודה גרשוני. קשה לקבוע כמה רחוק הם יגיעו אבל הם כבר שם ועכשיו השמים הם הגבול.
אם אחזור להתחלה,על תגובות הרחוב של ענף האופניים, הרי שהזכרת אלופים שהיו יכולים תמיד מזכירה לי את השיר של רפי פרסקי – מיליון דולר. רן מרגליות, ניב ליבנר, מיכל אלה כיום,יהודה גרשוני, לאה גולדשטיין ושני בלוך לפני ואלו הם הדוגמאות של ענף האופניים הישראלי ויסלחו לי אם שכחתי מישהו. הם אלו שלא אמרו: "הייתי יכול, היה לי את הכישרון". הם אלו שהתעקשו, התגברו על המכשולים והגיעו לשם- מיליון דולר.
יאיר בן עמי
עורך ראשי אתר Shvoong בעל הטור מציאות נושכת
