והפעם יוצא מוטי לטיול אוהלים משפחתי בחיק הטבע. בפעם האחרונה שעשה זאת לפני שמונה שנים היה בשיא משקלו והפעם, הוא מגיע בכושר ואפילו יוצא מנצח

מאת:מוטי רמז

תמיד אהבתי את השיר הזה. הוא משרטט בקווים עדינים את העוצמה והעומק ביחסי האב והבת ואיך מבט אחד בעיני הילדה הופך יום מתסכל ליום ששווה להודות בו ועליו. מעין מתכון לשמירה על שפיות זמנית.

מסתבר כי השיר הזה סופח רשמית להיות "שיר חג" בשבועות וכהוכחה שמענו אותו עשרות פעמים בדיסק של התאומות בדרך צפונה (במאמר מוסגר חייבים לציין כי יש משהו מרגיע, שלא לומר מטמטם, בחזרה על אותם שמונה שירים שוב ושוב ושוב).

החופשה בת חמשת הימים שסידר לנו משרד החינוך הביאה אותנו לחשיבה יצירתית מחוץ לקופסה (ומחוץ לבית) ובאורח פלא נעתרנו לבקשת חברים לצאת לטיול אוהלים. הפעם האחרונה בה העזתי לבצע מהלך נועז מהסוג הזה היתה לפני 8 שנים, מאורע אשר מסומן אצלי לדראון עולם כסיוט בהקיץ. הייתי אז בשיא משקלי. לא יכולתי לסחוב, לבנות, לארגן ולישון. הייתי חסר אונים כמו היפופוטם מחוץ למים. אני זוכר את הבוקר, כשהילדים כבר רצו בשמחה למים ואני ישבתי באוהל והסתפקתי בפעולות בסיסיות יותר כמו לנשום (או לפחות לנסות).

הפעם הייתי סקרן. איך ישפיע השינוי הדרמטי במשקל, בכושר הגופני ובהתנהלות היומית עלי בטיול שהצד הפיזי שלו משמעותי וכבונוס הלינה באוהל?
יצאתי מלא חששות וחזרתי עמוס רגשות. היה מדהים. יכולתי לסחוב, לבנות ולארגן, ישנתי כמו מלך. בבוקר נשמתי במלוא ראותי את האוויר הצח והנקי של הגליל העליון ודילגתי עם הבנות. בארוחות הדשנות שהוגשו אל השולחן ידעתי להיות מחושב ועניני, לא נסחפתי אחרי הטעמים, הכמויות והחבר'ה. המשכתי לעבוד לפי תוכנית התזונה הבסיסית איתה הגעתי מהבית. התנהגות כזו בעבר היתה מבחינתי דמיונית.

ביום האחרון העפלנו לרמת הגולן בואכה קצרין, המטרה היתה נחל זויתן ובריכת המשושים. הבעיה שהמסלול שאורכו מספר ק"מ מוגדר ל "מיטבי לכת". הפתרון בסגנון הטיטאניק היה להעלות על הג'יפ היחיד נשים וילדים וכל השאר יכתתו רגליהם בשביל המצולק והסלעי.

עוד טעימות ממוטי רמז:
> לכל הטורים של מוטי רמז בעל הטור "רמז דק"

יצאתי לדרך בחדווה ואכן היתה זו תחושה עילאית לגמוא את המרחק במהירות ובקלות. בכניסה לנחל, בישראל כמו בישראל, אני פוגש משפחת מטיילים ספורטיבית להפליא. הם מזהים אותי מהתוכנית ומהטור ומתברר ששניים מהם רצו במקביל אלי (אבל קצת יותר מהר…) במרתון ברלין. מסתבר שהעולם קטן גם בכניסה לזויתן.

את הדרך חזרה, כעבור שעתיים של שכשוך מענג בבריכה עם הנסיכות, כבר עשיתי בריצה. לא חום הצהריים, לא התיק הכבד שהיה על גבי ולא המבטים הספק נדהמים ספק מרחמים של חברי הפריעו לי להמשיך את מה שהופך אט להרגל מגונה ומשונה אבל יותר מכל מהנה. לרוץ.

אחרי הכל, עלתה בי התחושה שזהו הניצחון האולטימטיבי. לא היתה שם מדליה ולא חולצה מנדפת זיעה עם לוגו נחשב, המסלול לא היה מרקורטן משובח ושום קו סיום לא נופח למעני. אבל כשהגעתי בחזרה למכוניות הנפתי ידיים לעדים היחידים שהיו בסביבה: סלעי בזלת, שדות קוצים ומספר פרפרים מזדמנים. לרגע, רק לרגע חשבתי ששמעתי אותם מריעים לי – ניצחת.

מוטי רמז
רץ בקצב שלו