והפעם מוטי מתכונן להלחם ביד חזקה ובזרוע נטויה במכה ה-11 המתגנבת לה במסווה של ארוחת ערב חג אביבית ונוסטלגית. האם הוא יפסח מעל המהמורה ויכבוש את היעד? על כך בטור החגיגי החדש שלו

מאת:מוטי רמז

"אשא עיני אל ההרים, מניין יבוא עזרי?" (תהילים קכ"א)

הוא מתקרב בצעדי ענק. סימפטומים מובהקים של טרום-טראומה ניכרים בי. אני רץ יותר, אוכל פחות, מלכסן מבט נוגה אל לוח השנה ומלמל את מילות הישר: "זלילה רבה, זלילה רבה, צרה הגיעה, פסח בא". 48 שנות חיים, רובן המוחלט במשקל יתר קיצוני, הביאו אותי להכרה שאויבים לא מכניסים הביתה. אבל מה לעשות עם האויב הזה בעיקר בחג הפסח הבא עלינו לטובה מחר?

                         
לפני                                                           אחרי

מוטי רמז בתפקיד טום קרוז
בינינו, מדובר בחג המסווה את עצמו לחג אביב קסום ומרהיב, חג המתהדר בהיותו סמל לחופש וחרות כשלמעשה תכליתו האמתית היא העמסת קלוריות בלתי נשלטת. מדובר ב"משימה בלתי אפשרית 55" והפעם בתפקיד טום קרוז – מוטי רמז. תודו שמעבר לדמיון החיצוני הברור בנינו גם השמות שלנו דומים (טוב, שלי קליט יותר).

עוד טעימות ממוטי רמז
> לכל הטורים של מוטי רמז בעל הטור "רמז דק"

אז הנה מה שאני אמור לעבור בחג הממשמש ובא. בליל האי-סדר אני מוזמן לגיסתי. מדובר במארחת בחסד עליון ולמרות שהיא עצמה דוגלת באורח חיים בריא ושפוי, וברור לי שכל הגירויים הקלאסיים יונחו על השולחן. אני כבר חש את חולשתי האנושית פורצת מבעד למסך השרירים שבניתי לאחרונה למראה הכבד הקצוץ, סלט תפוחי האדמה השוחים במיונז והאויב האכזרי מכולם – דג הקרפיון הקשוח המתחזה לקציצה רכה בשם גפילטע פיש. שם אני קורס וחוזר להיות הילד העגלגל עם הסבתא ההונגרייה שרק מחכה שאסיים מהצלחת כדי לשים עוד אחת, ועוד אחת, ועוד…

ואז יגיע המרק ובו פצצות חודרות קיבה תוצרת הטליבאן הנושאות שם של גן ילדים בפאתי ורשה: "קניידלך" ולצידן אטריות של פסח, ושקדי מרק של פסח והנה כל חומה בצורה שבניתי בזיעה הופכת לעיי חורבות בו ברגע. ואלו רק המנות הראשונות, אני אבוד וגלמוד. אין לי גלגלי הצלה. לא המאמנים שלי, לא חברי לקבוצת הריצה, שום מאור מסוג קרני או להב לא יאיר לי הערב.

המכה ה-11 מכת המזון
בשארית כוחותיי אצלח את שאר הארוחה ואז תגיע עוגת המצות של צביקה חמי. עוגה ייחודית לה הוקדש ערך באנציקלופדיה בריטניקה :"מקסימום קלוריות בסנטימטר מעוקב". אני אפול שדוד כאילו לא רצתי מרתון מימיי. במהלך חד גדיא אבכה מתסכול וכשבנותיי הקטנות ישאלו לפשר הדמעות, אספר להם כי לבי נקרע בגלל הגדי אותו אכל חתול מסוג שונרא. למרות שחייבים להודות שחתול שאוכל גדי נשמע בלתי סביר כמעט כמו העפלה של נבחרת ישראל למונדיאל.

וכשאזחל בבושת פנים למיטתי, מרופד באלפי קלוריות שלא היו שלי בתחילת הערב ואחשוב על הנמושה שחזרתי להיות, אזכר, רגע לפני השקיעה אל תוך ערפילי החלום, שלמחרת אנחנו מוזמנים לאחותי. אתם מבינים? אחותי היא שפית דגולה בהכשרה וביכולת ומסוגלת לשחזר את טעמי ילדותנו בדיוק מופלא. אחותי השנייה, כדי לסבך את העלילה, היא קונדיטורית-על. ואני? טום קרוז במשימה בלתי אפשרית לחלוטין. והפעם ילד ששמו השני "אסט אלס" (אוכל הכל באידיש עסיסית) שצריך להתמודד מול המאכלים שהוא הכי אוהב בעולם וביקום. זה הולך להיות סרט אימה, עם הגבלה מעל גיל 18 ומעל 100 ק"ג. לא לבעלי קיבה רגישה ו/או רגיזה.

אני עם הגב לקיר, ובמצב כזה נדרשים פתרונות יצירתיים וקיצוניים. אבי מבין שביטול החג בעייתי בהתראה קצרה, גם אם ש"ס מחוץ לממשלה. להתנדב למילואים זו אופציה, עם האוכל בליל הסדר הצבאי אצליח להתמודד, אבל לא עם אשתי. לראות מרתון של "המתים המהלכים" ולאבד את התיאבון זה פתרון, אבל אז לא ארדם למשך מספר לילות. מה נשאר???

להתמודד. עם הקושי, עם ההרגלים, עם המחיר. לקבוע אימונים לערב החג (קבענו 7 ק"מ בשטח), ביום החג (13 ק"מ), אימון קבוצה ביום חמישי ועוד 10 בשבת קודש. להחליט על תחרות קרובה (הקפת התבור – אני מגיע) ולהאמין שעמוד השדרה המנטלי שלי חסין בפני המכה ה-11 – מכת המזונות.

חג שמח אחיותיי ואחיי הספורטאים, זכרו אותי חטוב ונאה כשהייתי ערב החג.