והפעם מוטי רמז משתתף במרוץ האביב, מתקנא בחברים שהרחיקו עד פאריס לצלוח את המרתון ומחשב את קיצו לאחור…וגם קדימה

מאת:מוטי רמז

אחרי שתי התמודדויות מרשימות עם "חכמת ההמונים" של תל אביב וירושלים, מרוצים אשר הוכיחו לי עד כמה השתרשה תרבות הריצה בכבישי ארצנו, החלטתי לפצוח בחגיגות האביב במרוץ אינטימי הרבה יותר הנקרא בשם זה ומתקיים זו השנה ה-30 ברציפות ברמת השרון. מרוץ זה הנקרא ב-20 השנים האחרונות על שם גל לוינסון, לוחם וחובש בחטיבת הצנחנים אשר נפל בלבנון תוך שהוא מסייע בהצלת חייו של חייל שנפגע בקרב.

מוטי רץ 10 ק"מ לא קלים ברמת השרון
ביחס למרוצים הכבירים שהוזכרו לעיל מדובר במרוץ כמעט משפחתי. לא יותר מ-1,000 רצים סיימו את מרחקי חצי המרתון ו-10 ק"מ, אך תחושת ההפנינג בסביבות ביה"ס רוטנברג לא נופלת מהאווירה של האחיות הגדולות. יש תחושה באוויר, שאנחנו עומדים לסגור עונת מרוצים. עוד מרוץ אחד או שניים ואחריהם ניפול שדודים לשלל השרב של האביב הישראלי ואחר כך לעוד קיץ חם ולח.

האימונים ידחו לשוליים של היממה – שעות הבוקר (ממש, ממש) מוקדמות או שעות הערב (שלא לומר לילה) המאוחרות. אחיי הטריאתלטים יקפצו לבריכה או יגמאו עשרות ק"מ על גבי האוכפים, אך אנחנו הרצים לשם ריצה והנאה ובריאות נצטרך לשמר את הכושר והאושר בשעות לא שעות.

עוד טעימות ממוטי רמז
> לכל הטורים של מוטי רמז בעל הטור "רמז דק"

כמו ילדינו הצפויים לצאת לחופשת הקיץ עמוסי מטלות אשר יכינו אותם לשנה הבאה עליהם לטובה, גם בחלקנו תיפלונה משימות אשר יכשירו אותנו ליעדים הנשגבים העומדים בפנינו לעתיד לבוא. באחד הפרקים בתכנית "המרתון" שהשתתפתי בה, תוך תשישות ואולי הומור גרוע מיוחד הכרזתי "יפה הוד השרון. מזכירה את ברלין".

אתמול, באנלוגיה דומה, בעודי משרך את דרכי ברחובות רמת השרון חשבתי לעצמי: "נחמדה רמת השרון, חבל שהיא לא פאריס". ואם להמשיך את קו המחשבה – אני רץ 10 ק"מ לא קלים ברמת השרון, והיום רצו רבים וטובים מאחיי ואחיותיי לתחביב את מרתון פאריס. כשאני קורא את החוויות של הפריסאים, ליום אחד הרגשות שלי נעים בין פרגון עצום לקנאה חולנית. איזה כיף להם!

זו חוויה מרטיטה ומענגת שנרכשה באימונים אינסופיים ובמאמצים כבירים. צפויה להם חווית עידוד יוצאת הדופן, נופים מופלאים, מסלול הנוגע בכל האתרים הקלאסיים של העיר. ואת הכל הם משיגים באימוני חורף ואביב. זו החלטה גאונית לרוץ את המרתון הזה.

אני מסיים את הירידה ונע לקראת קו חמשת הקילומטרים, בדרך לשבור את השיא שלי למרחק זה. גם זה משהו אני מנחם את עצמי במחשבה שעל כל מטר ירידה יש מרחק מקביל בעלייה. שוטר באופנוע כבד נצמד אלי ומספר לי עד כמה הוא נהנה לראות את התכנית וכמה נהדר לראות אותי מתמיד.

"אני אדום כמו עגבניית שרי עסיסית"
אני מסמיק, אבל הוא לא ממש שם לב כי בזכות השמש הקופחת אני כבר אדום כמו עגבניית שרי עסיסית. מאוד משמח אותי שאני זוכה לליווי צמוד מהשוטר ,כראוי לידוען, אבל השמחה מתפוגגת כשאני שומע אותו מדווח בקשר "אני נצמד לאחרון, האמבולנס מאחורינו…". אז אני אחרון , אבל מתוך 630 רצים. נחייה עם זה איכשהו.

המחשבות חוזרות לאתגר העתידי. הפנמתי שפאריס אבוד לי. אז לאן אני הולך, כלומר רץ, מכאן? קיימות שתי חלופות בסיסיות. האחת להמשיך ולהתמקד במרחקים מהם כל כך נהניתי בעונת המרוצים הזו, כלומר 10-15 ק"מ עם גיחות לחצי המרתון.  השנייה להכריז על יעד כביר בסגנון "סנוב, בטבריה כבר היית?" ולכוון אל המרחק הגדול והמיתולגי.

העלייה מתחילה והיא לא עומדת להסתיים ב-20 הדקות הקרובות. מספיק זמן כדי להחליט שלא להחליט. מה שבטוח שכל כיוון אליו ארוץ ילווה בירידה של 10 ק"ג לפחות ועבודה יסודית וטובה על שרירי גופי הענוג. הנה. קבעתי מטרה ראויה לקיץ הקרוב.
אני חוצה את קו הסיום מעודד ומפורגן על ידי חברים שכבר הספיקו להנות ממים, חלבה, תפוז ובננה מתנת מארגני המרוץ.

להקה צעירה מנגנת שירי פאנקי מהסבנטיז, כולל ביצוע מרשים במיוחד לסטיבי וונדר. אני פוגש חבר שאיתו קפצתי יחד לפני 30 שנה ביציעי שער 11 בבלומפילד. היום הוא חבר מועצה ברמת השרון. עוד הוכחה לעולם הקטן בו אנו חיים… בשעה 10.30 אני כבר בבית. עונג שבת אמיתי.