והפעם מוטי נזכר בפורים של ילדותו ומכין מנועים לקראת מקצה ה-10 ק"מ במרתון ירושלים

מאת:מוטי רמז

פורים היה תמיד החג המועדף עלי. אני גם מרדכי, גם יהודי  וגם נולדתי בז' באדר, תאריך עם כבוד משל עצמו, בדיוק שבוע לפני פורים. כך שבכניסתו של אדר השמחה שלי היתה כפולה ומכופלת. אבי היקר, זכרונו לברכה, היה איש כפיים ובעל נפש יצירתית מהמעלה הראשונה. מדי שנה הוא נהג ליצור עבורי תחפושות, אשר יכלו לככב בקרנבל של ריו או במרדי גרא של ניו אורלינס.

אי שם בשנות השבעים, בקרית שלום בדרומה של תל אביב, זכיתי להיות ליום אחד איש חלל, עיפרון עם ששה צבעים, טלפון ואפילו טלוויזיה עם שלושה ערוצים שהחלפתי באופן מכני ועוד. ההכנות לתחפושות, משלב התכנון ורכישת החומרים ועד ליצירה עצמה ולמדידות היו מרתקות בדומה לאימונים ארוכים לפני תחרות המהווים חוויה בפני עצמה. חובת ההוכחה כמובן עלי, אך לצערי הרב היצירתיות של אבי לא הביאה אותו לשימוש במצלמה כדי להנציח את תחפושות המופת. אולי אם היה יודע על הבעיות שנוצרו לי בעידן הפייס/אינטוש היה משקיע פחות במשימה ויותר במצלמה.

עוד טעימות ממוטי רמז
> לכל הטורים של מוטי רמז בעל הטור "רמז דק"

"תחפושת בהשראתי"
כהורה במאה ה 21 אני מודע הרבה יותר למראה עיניים. ולראייה 80% מהצאצאיות שלי בהופעה פורימית ייצוגית (הבכורה נפקדת מהתמונה והיא מתחפשת כל יום לחיילת). והשנה – הפתעה! בפעם הראשונה מתחפשים – לי! ניר פלד, רו"ח ורץ חובב. התחיל לרוץ  ב"השראתי" וכבר השיג זמן של 47 דקות במרוץ כפר סבא.

בצדו האחר של חג הפורים כבר מציצים מקצי מרתון ירושלים. ציינתי בפני חבר כי מאחר ואני רץ לראשונה בעיר הקודש בחרתי במרחק של "רק 10 ק"מ". תשובתו היתה כי אין "רק" בירושלים. הקושי שיוצר תוואי הדרך הופך כל מרחק למאתגר יותר מאשר במרוצי השפלה. אני נרגש ונחוש לקראת המרוץ ותוכנית האימונים מתנהלת בהתאם.

"נפרדתי אויבי האנושות"
באחד מערבי השבוע שעבר נתקלתי בקושי בלתי צפוי. מספר שעות לאחר מסיבת פרידה מאחת העובדות הוותיקות שלי נותרתי לבדי במשרד. למותר לציין כי במקרר נותרו מזכרות: רוגעלך, קרואסונים ועוגת גבינה (עם פירורים..). שני סוגי המאפה הראשונים היו חלק מהתזונה היומית שלי לפני השינוי שעברתי. צרכתי אותם באינטנסיביות של אוהד כדורגל המפצח גרעינים. לצערם הקולקטיבי של בעלי המאפיות ברחבי גוש דן נפרדתי מאויבי האנושות הללו לנצח. לעומת זאת עוגת גבינה היתה ונותרה נקודת חולשה והמלחמה מולה מתישה לא פחות מאימוני עליות.

החושך ירד זה מכבר על תל אביב, השקט עטף את כולי ורק רחש תקתוק המקלדת ריחף בחלל האוויר. ובתוך כל השלווה הזו נשמע קול בראשי:" בוא אלי…". ניסיתי להתעלם אך הקול לא פסק: "אני שלך אם רק תרצה" ואז, "אני רכה ומתוקה ומחכה רק לך…". באותו רגע הבנתי. עוגת הגבינה תוקפת ומשתמשת בטריקים הבסיסיים ביותר. ברגעים בהם אני חלש, בזמן בו איש אינו מבחין בי. זה רק אני, כוח הרצון וההרגלים החדשים. "אף אחד לא ידע", לחש הקול, "פרוסה אחת קטנה ו…די". ניסיתי להתרכז במסמך שלפני , אך באותו רגע כל הווייתי היתה נתונה לאויבת שזימרה באוזני כמו שירת הסירנות לאודיסאוס.

באותו רגע קמתי ממושבי, במספר צעדים עשיתי את הדרך הקצרה שבין החדר שלי לבין דלת ה…משרד. נעלתי אותה ורצתי כל עוד רוחי בי לרכב. הקולות פסקו. מיששתי את התיק עם בגדי הריצה השוכן דרך קבע ברכב. זה אולי לא היה נצחון מפואר, אבל את הקרב הזה שרדתי.

למחרת  כשהגעתי למשרד העוגה חוסלה. הוכחה נוספת כי, "צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים". ועכשיו, תודות לצורר היהודים המן האגגי יש לי קרב נוסף. נגד אזני המן. וכמו מרדכי מהמגילה גם אני אנצח בעזרת אסתר. אימונים, סדר יום, תכנון, ריצה.
חג שמח ומבדח.