במשך 23 שנים רכיבת יום הכיפורים הייתה שגרה ברורה ובלתי ניתנת לשבירה. לפני שנה משהו השתנה בי. ללא קשר לדת החלטתי שאני ביום הכיפורים לא רוכב למרות פיתוי הכבישים הריקים. הסיבה היא אישית ולא חשובה ציבורית. התובנה שבאה עם ההחלטה היא החשובה
מאת:יאיר בן עמי
בכל שנה, לקראת יום הכיפורים, סביבתי הטבעית מלאה בשיחות הכמה ולאיפה נרכב ביום הכיפורים. לא רק שכבישים ריקים, ליום שלם, הם ייחודים למדינת ישראל, אלא שמבחינת התזמון היום תמיד בתאריך המתאים כמעט לכל רוכב לרכיבה ארוכה.
הסיבה האישית, אשר הביאה אותי לוותר על הרכיבה ולהיות עם עצמי בביתי, אינה ממש חשובה אבל ביום הכיפורים 2010 מצאתי עצמי חושב על הסיבה בגינה אנחנו עוסקים ב"כן או לא לרכב ביום הכיפורים".
במדינת ישראל הושרשה מסורת של נסיעות על הכבישים, בימי כיפור, רק במקרה חירום. המסורת הזו לא נכפתה ולא הפכה לנחלת הציבור הרחב בעקבות חוק כזה או אחר. בשיחות שקיימתי, עם מי שחיו בעת שעוצב בסיס דמותה של מדינת ישראל התקשו אנשים להסביר לי למה ומדוע. מכאן ניסיתי לברר מדוע עולה השאלה.
בתרבות הדיון הישראלית יש הרבה מאוד אנשים שיודעים הכל, יש להם תשובה לכל דבר וחשוב להם שדעתם תאומץ על ידי רבים ככל שיצליחו לשכנע. אופניים או לא אופניים ביום הכיפורים גם נגזר מדעה אישית ורבים היו שמחים לכפותה על אחרים.
הדיון על כן או לא לרכב ביום הכיפורים אינו חשוב כלל. היה וצמיג אחד לא יגיע לאספלט ביום הכיפורים לא תהיה לזה ולו השפעה מינימאלית על אופיו של ענף האופניים בישראלי. באותה המידה גם לו היו מאה אלף חרדים רוכבים לבית הכנסת ביום הכיפורים לא הייתה לזה השפעה על צביון מדינת ישראל.
עצם הוויכוח הוא הישראליות לשמה. זהו חלק מרכזי בתרבות שלנו על כל גווניה. ללא קשר לנושא אנחנו אוהבים לקיים וויכוחים מרים עד כי אנשים נדהמים כשמישהו מכנה חילופי דעות כדיון.
לא מעיט ספורטאי פנאי נוהגים על בסיס קבוע כמיסיונרים. החובה שהם מרגישים לגייס אנשים לריצה, רכיבה, לקבוצה בה הם מתאמנים, למאמן שלהם, לתחרות שהם נרשמו ועוד הם חלק מתרבות הספורט הישראלית, לטוב ולרע ומכאן גם הרצון להפוך את הרכיבה של יום הכיפורים לנחלת רבים ככל האפשר.
דתיים רבים אינם שונים מספורטאי הפנאי. המשפט: "בוא תעשה אצלנו שבת" יכול היה להתאים לקבוצת רכיבה על אופניים, כמו גם לקבוצת ריצה או טריאתלון ובדיוק כפי שהיא יוצאת מפי יהודי חרדי או חובש כיפה סרוגה.
בסופו של יום, לאחר הרכיבה הארוכה או הצום, בית הכנסת והארוחה של סיום הצום, לאף אחד לא באמת שינה אם במרחק כזה או אחר היה מי שהתפלל בעת שאחר רכב או אחר רכב בזמן מישהו היה בבית הכנסת.
המובן מאליו הוא כי כל אחד יעשה כטוב על נפשו ובעיקר תוך התחשבות לאי הפרעה לקיום תרבותו של השכן, החבר, אבל במדינת ישראל זה משהו קשה, עד בלתי אפשרי, לקיום. החדירה לחלק הפרטי של האחר היא אחד משיאי העונג הצרוף, של כה רבים, עד כי גם אם תרכב או תתפלל ביום הכיפורים תמיד יהפוך לוויכוח מר, שלעולם לא יוכרע ורק מי שבאמת לא איכפת לו מעיסוקו של זולתו יעבור את יום הכיפורים בדרך המתאימה לו ובדרך הראויה לו עצמו.
נא לא להגיב כאן אלא רק בריכוז המאמרים- כאן
