מאת:אור
"פעם בשבוע בשש וחצי בבוקר באיצטדיון הדר יוסף, יש לך אימון אינטרוולים" אמר לי שילון באחת השיחות הראשונות שלנו. את החלק הראשון של המשפט קיבלתי בזעזוע, הרעיון לקום מוקדם מספיק כדי להגיע בשש וחצי לאצטדיון נראה לי מופרך. את החלק השני של המשפט לא הבנתי. "אינטרוולים?" שאלתי, מדמיין הפסקות ארוכות ונינוחות בין ריצה לריצה, "כן, אינטרוולים, ריצות קצרות וביניהן מרווח של דקה". זה כבר נשמע פחות נעים והרבה יותר הגיוני.
שילון קיבל אותנו במבט של מפקד מארינס
נתחיל בזה שאיחרתי, הגעתי בשש שלושים ושבע במקום בשש ושלושים. אמנם קמתי ברבע לשש, אבל סידורי הבוקר השונים, החל בצורך להיפטר משאריות ארוחת הערב של אתמול, וכלה בקריאת עדכוני המצב הביטחוני באינטרנט, גרמו לי לאחר. בכניסה לאצטדיון הדר יוסף פגשתי מאחר נוסף, מיד נוצרה בנינו ברית של שני אנשים שכל אחד מהם מתכוון להשתמש בשני כמגן אנושי.
שילון קיבל אותנו במבט של מפקד מארינס בוייטנאם שיש לו עוד שלושה כפרים למחוק היום, ואין לו סבלנות לשטויות. "איחרתם" הוא סינן לעברנו, ובעיניו תוכחה. אני והמגן נשלחנו לרוץ בסיבובים את ריצת החימום, בדיוק כשכולם סיימו. חוסר הסנכרון בינינו לבין שאר הקבוצה, שבשלב זה כבר דילגה בדשא שבמרכז המסלול, הדגיש את החרפה. בטרם נזכה לרוץ עד אובדן נשימה את הריצות הקצרות, הצטרפנו לתרגילים על הדשא. ניסיתי לדלג כמו שאר האנשים, אך במקום דילוגים הגפיים שלי פשוט התפזרו לכל עבר, "לא צעדי איילה, דילוגים" נזף בי המאמן. ההבדל בינהם נשגב מבינתי, אם כי מצאתי נחמה בעובדה שלאופן בו אני מניע את גופי יש תואר מוגדר. כמובן שבהמשך, בתרגיל בו נדרשנו לבצע צעדי איילה, התברר כי אינני מסוגל לשחזר את התנועה הקודמת, אך מהתגובות שקיבלתי התברר כי דווקא ביצעתי כמה דילוגים לא רעים בכלל. על הריצות עצמן אין הרבה מה לאמר, מלבד העובדה שכשאתה רץ לאט בזמן שסביבך רצים אחרים מהר יותר, קשה יותר להתעלם ממהירות הריצה האיטית שלך. בסוף האימון שילון שאל איך היה, ניסיתי להיות חזק ולשמור על הכבוד ובשארית החמצן המועטה שנשארה לי אמרתי "היה בסדר". "כנראה שלא התאמצת מספיק" מיהר שילון לשפוט את ביצועי, "אם זה לא הורג אותך זה לא מספיק טוב". מוסר ההשכל היה ברור, אל תפנה לעולם למאמן מתוך ניסיון לשמור על כבודך העצמי. או במילים אחרות, אם לא נקרעת באימון יש שתי אפשרויות, או שלא התאמצת מספיק או שהאימון לא היה מספיק מאמץ, האפשרות השנייה קיימת רק בדמיון.
עכשיו ריצת שחרור ברגליים יחפות על הדשא
בשבוע שאחרי היה זה המאמן גווין שהעביר את האימון. באימון זה הסתבר לי שלא רק לדלג אינני יודע. בכל פעם שחלפתי לידו ניסה גווין להכניס שיפור אחר בסגנון הריצה שלי. ניכר כי הוא מתקשה לבחור על מה להעיר בין הפגמים השונים שאני מצליח לשלב בסגנון שפיתחתי, ומתאמץ שלא לראות בסגנון זה פגיעה אישית שכוונה נגדו. "הידיים שלך זזות בזווית לגוף במקום במקביל אליו" אמר לי בפעם הראשונה. ניסיתי לשלוט על הידיים, אבל השקעת המאמץ בידיים, גבתה מחיר מתנועת הרגליים. "אתה רץ בעיקר על רגל שמאל, תנסה להזיז גם את רגל ימין" הציע שיפור אחר, ואני ניסיתי להטמיע את הערתו ובו זמנית להדחיק את החשש כי העיוות נובע משיתוק בצידו הימני של גופי, בשל גידול ממאיר באונה השמאלית של המח. בהמשך היה זה הראש שלי שנטה קדימה במקום להיוותר זקוף, מיד מיהרתי להניף את הראש אל על, ובמהרה מצאתי את עצמי רץ הישר לתוך מזרון הקפיצה לגובה שהיה מוטל בצד המסלול. ובכל זאת הרגע הקשה ביותר מבחינתי התרחש דווקא בסוף האימון, כשהמאמן אמר "טוב, עכשיו ריצת שחרור ברגליים יחפות על הדשא". רגליים יחפות זה לא מושג שקיים אצלי. בשנות העשרה סבלתי מציפורן חודרנית ובניתוח קיצוני הוסרו שתי ציפורני הבוהנות שלי בלייזר, ובמקומם מזדקרות מעין שתי קרניים קטנות בצידי האצבע. אם יש משהו שמביך אותי יותר מלרוץ במכנסיים קצרים ובחולצה מבריקה זה לרוץ יחף. חלצתי את נעלי, מפזר מבטים חשדניים לצדדים, ויצאתי בצעדים זריזים לשיטוט בין הממטרות. זו היתה תחושה חדשה, משחררת ונעימה במפתיע, כאילו התברר לי לפתע שבגלגול הקודם הייתי רץ מרתון ממוצא אפריקאני. החלטתי להאריך את החוויה עוד קצת, ונהגתי יחף לתל אביב. המסטיק הראשון שנדבק לי לכף הרגל מיד לאחר שחניתי, הבהיר לי כי למרות הכל נעליים יכולות להיות פריט שימושי למדי.
ובשבוע הבא "כל מיני שה, שה שה זה לא מה שאתה צריך" הרגלי התזונה שלי על הכוונת.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
