כל פעולה, עבודה, פעילות שאנחנו חוזרים עליה בעקביות מייצרת בעיקרון שני תהליכים מנוגדים במקביל: הראשון הינו התייעלות ושיפור היכולת שלנו לעשות משהו בפעם האלף טוב יותר מאשר בפעם העשירית, התרגול עוזר ועובד לטובתנו. התהליך השני הינו שחיקה. שחיקה יכולה להיות פיזיולוגית, מנטלית, ובמקרה של ספורט סבולת לפעמים גם משפחתית וכדומה.
אם ניקח מדגם של ספורטאים חובבנים בתחרות סבולת מסוימת בשחייה, רכיבה, ריצה, או טריאתלון, ונבדוק מהם המאפיינים של אותם ספורטאים ובעיקר כמה זמן הם נמצאים בתחום נגלה כנראה שאפשר לחלק אותם למספר "קבוצות".
"החדשים-מתלהבים"
הקבוצה הראשונה הם אלה שהגיעו לתחום לאחרונה, מספר שנים קטן יחסית או אפילו מספר חודשים בלבד. הם עפים על התחום שגילו ועפים על החיים. האימונים, הביגוד, הציוד, התמונות, הכל חדש עבורם והכל מרגש אותם מאוד. סוג של התאהבות לכל דבר ועניין. לפעמים התחביב החדש הוא פחות או יותר כל מה שמעסיק אותם במרבית שעות היום. קשה להם להמתין לאימון הבא והמוטיבציה בשמיים. אם הם גם משפרים את קומפוזיציית הגוף, מרגישים טוב יותר "בעור של עצמם", ומקבלים פידבקים מהסביבה אז בכלל זה כיף אדיר. זהו, אני "מכור" איך לא גיליתי והתחלתי עם זה מוקדם יותר?
"לפעמים התחביב החדש הוא פחות או יותר כל מה שמעסיק אותם במרבית שעות היום" | צילום: פרטי
"המתמידים"
הקבוצה השנייה הם המתמידים. אלה ששרדו את שלב ההתלהבות הראשוני ושנמצאים בתחום כבר תקופה. אחרי כמה שבועות וחודשים ראשונים סופר מרגשים, אימונים, אולי תחרויות כאלו ואחרות, עקומת "איזה כיף לי" מתחילה הרבה פעמים קצת להתמתן. כבר לא הכל חדש, לא הכל בפעם הראשונה, יש לך ציוד, ביגוד והכל, ושגרת האימונים לא פשוטה במיוחד כשמזג האוויר קר מאוד בחורף או חם מאוד בקיץ. ואולי גם כמות המחמאות פחתה והמוטיבציה החיצונית טיפה יורדת. אתה רוצה להקדיש גם זמן וקשב למשפחה וצריך להתפרנס ממשהו, אז גם העבודה צורכת משאבים כאלה ואחרים. אבל עדיין יש הרבה הנאה ולא מעט התלהבות של תחום ותחביב חדש. אתה עדיין על הגל, גם אם העוצמה שלו פחתה קצת. מהניסיון שלי הגל הזה מחזיק מעמד אצל הרבה אנשים מספר שנים. במשך כמה שנים הם עמוק בתחביב מכל הבחינות וקשה להם לדמיין מצב שבו הם לא.
"היציבים-וותיקים"
הקבוצה השלישית הם אלה שנמצאים בתחום כבר שנים ארוכות מאוד ולפעמים כמה עשורים ברצף. התחביב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם ומהזהות העצמית שלהם. הם עברו את שלב ההתלהבות הראשונית, התמידו בשנים הראשונות והמשיכו במקביל לחיי משפחה, עבודה, וכדומה עד שזה הפך להיות חלק ממי שהם. כולם מכירים אותם ככאלה ואין שאלה בכלל שהם ספורטאי סבולת חובבנים הארד קור וזה לא עומד להשתנות.
"הלא יציבים-מבליחים"
הקבוצה הרביעית הם אלה שהיו בתחום במשך כמה שנים, נעלמו קצת בגלל חוסר מוטיבציה או עומס חיים כזה או אחר, וחזרו. לפעמים זה הקאמבק הראשון שלהם ולפעמים זהו דפוס שחוזר על עצמו מדי כמה שנים. בכל פעם הם מפסיקים ואז מתישהו חוזרים. ככה במשך שנים ואולי עשורים.
"הקבוצה השלישית הם אלה שנמצאים בתחום כבר שנים ארוכות מאוד ולפעמים כמה עשורים ברצף" | צילום: פרטי
למה שתפסיק?
אם נשאל ספורטאי מהקבוצה הראשונה, ואולי גם מהקבוצה השנייה האם הוא חושב שהוא ימשיך לעסוק בתחביב הסבולת לשארית חייו, אני משער שהוא יענה שאין ספק בכך בכלל. כל כך כיף לי ואני כל כך נהנה למה שאפסיק? אבל המציאות מוכיחה אחרת. המציאות מוכיחה שמעטים יחסית ממשיכים בעקביות יותר ממספר שנים. רבים נעלמים לגמרי ולא מעט עוברים לקבוצת המבליחים.
חלק מהסיבות הן לכאורה אובייקטיביות, במיוחד אצל מי שהתחיל בגיל צעיר יחסית ואז נכנס לשיא של חייו בהיבטי פיתוח והקמה של משפחה וקריירה. אבל גם רבים מתוך אלה שנכנסו לתחום אחרי שלב הקמת משפחה וקריירה לא שורדים יותר מכמה שנים בתחביב. הם נשחקים ונעלמים. אין מוטיבציה ואין חשק לעסוק בדבר שבמשך תקופה היה חלק מרכזי מאוד בחייהם הבוגרים.
שחיקה פיזיולוגית
חלק מהשחיקה מקורה בסיבות פיזיולוגיות "אובייקטיביות", במיוחד בעשורים המתקדמים. הגוף כבר לא צעיר ולא בשיאו. שכיחות המכאובים עולה, פציעות לפעמים, יותר קר לך בחורף ויותר חם לך בקיץ אולי. העמידות הכללית של הגוף יורדת, ההתאוששות מאימונים ותחרויות מתארכת, ואולי כבר נמאס לך להשקיע זמן, אנרגיה, וכסף ולטפל בגוף הדואב. בעבר הכל היה קטן עלייך. התאמנת טוב, הרגשת מעולה, התאוששת מהר, ושום דבר לא כאב לך. אבל זה כבר לא המצב וזה רק הולך ונעשה גרוע יותר.
גם הזמנים והתוצאות באימונים לא מה שהם היו פעם. וזה מבאס ומתסכל אותך. אתה כבר לא מה שהיית וקשה לך לקבל את זה. ואתה כבר בטח לא ברמה של החבר'ה הצעירים יותר. אז מה הטעם?
"בעבר הכל היה קטן עלייך, שום דבר לא כאב. אבל זה כבר לא המצב" | צילום: Shutterstock
ואולי מבלי ששמת לב הפסקה של כמה ימים או שבועות בגלל בעיה רפואית כלשהי גרמה לך לפתח שיגרה חדשה נטולת ספורט ואתה והסובבים אותך התרגלתם אליה ואולי התאהבתם בה. לקום בשעה של "אנשים נורמליים" בבוקר, לא לכבס לייקרה כל היום, לא להריח מכלור, לצאת בחמישי בערב לאיזה דרינק ולהתפנק במיטה בשבת עד מאוחר. מה רע?
שחיקה מנטלית
עוד ממשהו טוב זה לא תמיד יותר טוב. וגם טוב שהופך לשגרה נמאס לפעמים. ספורט סבולת הוא תחביב סיזיפי למדי. השכמות מוקדמות, חם בקיץ וקר בחורף, וכמה עוד תחרויות שכבר עשית בעבר אפשר לעשות שוב ושוב. במיוחד אם הגעת לגיל שאתה רק הולך אחורה בתוצאות ובזמנים. צריך ממש לאהוב את זה. ליהנות מהעשייה עצמה, אחרת המוטיבציה הפנימית הולכת ופוחתת. אם לא כיף לך לשחות, לרכוב, לרוץ, וכדומה ואתה עושה את זה רק מכח האנרציה או כי אתה רשום לאיזו תחרות, יש בעיה. מתישהו זה לא יעבוד יותר ולא יניע אותך להמשיך. תחביבים לא עושים בכח. זה לא הרעיון. הרי זה לא משהו שאתה חייב לעשות.
שחיקה משפחתית
אצל חלק מספורטאי הסבולת המשפחה היא חלק מהתחביב ואצל חלק פחות. אישית תמיד השתדלתי להימנות על אלה שכן, לפחות עד כמה שזה תלוי בי. גם ברמת המעורבות הכללית, ברמת קבלת "ברכת הדרך" לפני התגייסות להכנה לתחרות ארוכה שקרוב לוודאי תצריך הרבה השקעה של משאבים, אנרגיה, וזמן. ליווי בתחרויות בארץ ובחו"ל וכדומה.
במקביל ובמיוחד אם המשפחה פחות זורמת ומעורבת, חשוב לזכור שהתחביב הזה עלול בקלות להפר איזונים משפחתיים כאלה ואחרים. קל מאוד למשוך כל הזמן את השמיכה לצד שלך מבלי להבין שמתישהו לצד השני יתחיל להיות ממש קר והוא יתחיל לבעוט, בצדק כנראה. לכל דבר יש את הזמן שלו, טיולים, חופשים, בילויים, הכל יכול להשתלב אם כולם מסונכרנים ואז האיזונים בשאיפה נשמרים.
ליהנות מעצם העשייה
אחרי כשני עשורים וחצי בתחום כספורטאי, מאמן, ופסיכולוג ספורט אני יכול להעיד שמעטים יחסית נשארים. מי שנשאר הם אלה שבאמת נהנים מעצם העשיה עצמה ושהתחביב הפך להיות חלק אינטגרלי מהחיים שלהם, אבל בשום שלב הוא לא השתלט על החיים שלהם.
קיצוניות בעייתית
הרבה מאלה שנעלמו כליל או רק מבליחים מפעם לפעם הם כאלה שבתקופות מסוימות אולי איבדו קצת פרופורציות והיו קיצוניים. יותר מדי השקעה, יותר מדי עומס, יותר מדי תחרויות ארוכות, עד שהם לא יכלו לעמוד בזה יותר והם נפלטו. פשוט לא בא להם. המאיסו על עצמם ואולי גם על הסובבים אותם את התחביב שהפך להיות סוג של נטל. אולי "בעזרתם" של כמה אנשים קיצוניים אחרים שעודדו אותם לעשות את זה, גם אם מכוונה טובה לכאורה.
התחביב צריך להשתלב בחיים בהרמוניה ובאיזון מסוים. לכל אדם, בכל תקופה, מתאים מינון אחר שמשתלב לו בעוגת החיים באופן מפרה ומהנה. אין דין מישהו מסוים בגיל מסוים, כדין מישהו אחר בגיל אחר ובמצב משפחתי אחר וכדומה.
חשיבות הגיוון
גיוון הוא גם חלק מהעניין בעיני. אם אתה חד ממדי ועושה רק סוג אחד של אימונים ותחרויות כנראה שמתישהו יימאס לך, אתה תישחק, ותפסיק. מפעם לפעם צריך לעשות דברים מעט שונים, אחרים, מרגשים, כאלה שטרם עשית ומערבבים לך את הבטן באופן החיובי. התנסות מסוימת, אתגר כלשהו, תחרות בפורמט חדש, משהו. זה מרענן ומחזיר לך לפעמים את חדוות העשייה שאולי איבדת קצת עם הזמן.
תחביב סבולת הוא בטח לא הכרח. אפשר להיות אדם מאושר, מאוזן, ובריא גם בלעדיו. אבל בכל זאת אם אתה אוהב את זה ורוצה לוודא שאתה לא שורף את עצמך ונשחק מומלץ לשמור על איזונים בכל ההיבטים ולגוון עד כמה שאפשר. זאת ההמלצה שלי.
