"זה בסדר מצדי שהקופסה הזאת תאמן אותך", כתב לי עמית נאמן, המאמן שלי, בחיוך של ווטסאפ. "אבל אם אתלט כמוך מאמן ספורטאים של ממש אז קופסה יכולה לאמן תיבות, ארגזים ובולי עץ. כמוני, לא?", עניתי לו בכנות. והאמת ששנינו טעינו. מדי פעם יש פריצות דרך, קפיצות מדרגה. ביות האש וחיות הבית, המצאת הדפוס והמצפן. השלב המשמעותי הבא בציביליזציה האנושית היה שעון הריצה. ובכללו: רצועת החזה למדידת הדופק, ה-GPS, והריצה לפי "ZONE". עכשיו הציביליזציה קופצת שוב. זה התחיל באופניים, רכיבה לא לפי הרגשה או תחושות אלא לפי מדד אחד קבוע ולא משתנה – הכוח, הבא לידי ביטוי בוואטים שהספורטאי מייצר.
כמה אנרגיה אתם מוציאים במהלך הריצה?
עוד כתבות בנושא
מדוע אברום בורג סופר את הדקות שבהן הוא "אבוד" בריצה?
המרתון שאברום בורג לא ירצה לשכוח
"כך שיפרתי את תוצאת המרתון שלי"
בריצה לא היה לנו את זה. כל הריצות שלנו משתרעות בין הניסיון המצטבר לאינטואיציה והתחושות. נניח שאנחנו צריכים לרוץ כמה קילומטרים בקצב של 5 דקות לקילומטר. אבל מה הקצב הזה אומר? מעט מאד. אנחנו מקבלים הוראות ומנסים ליישם אותן כמיטבנו. אבל לא אחת יוצא ככה שהמסלול חלקו במגמות עלייה וחלקו האחר שטוח או בירידה. והתוצאה: את הירידה אנחנו רצים לאט מדי (כדי לשמור על ההוראות המקודשות) ואת העלייה במאמץ גדול מדי (בשל אותה קדושה).
זאת ועוד, אנחנו רצים יחד עם חברים. הם יכולים להיראות אותו דבר כמונו, עם אותן הנעליים ממש, אותן שאיפות, וגם להפיק את אותן תוצאות, ובכל זאת המאמץ שלהם שונה. לנו קל להם קשה. הם לא ישנו בלילה והרגלים שלנו כבדות, אנחנו אכלנו פסטה והם טסים כאיילות. אנחנו רצים יחד כי אלה ההוראות למרות שזאת לא אותה ריצה כלל.
הריצה על פי מדד הכוח משנה את כל אלה. לכל רץ יש את הכוח האישי שלו. מדד קבוע שלא משתנה. מותאם מיידים לכל בתוואי, לעייפות הרגלים, לזמן המגע עם הקרקע ולמספר הצעדים. כל שמוצע לנו הוא לרוץ על פי הכוח הנדרש לאותו אימון. תגביר בירידה, תרגיע בעליה, תשוט במישור. שמור על הכוח המדויק ותגיע בשלום ליעדך, במיצוי המיטבי של היכולות שלך.
בחודש האחרון אני רץ עם פוד על הנעל, מד כוח מתוצרת STRYD. זהו מד מכני של מאמצי הריצה והאינטנסיביות המדויקת שלה. זה לא המקום ואני לא הכותב להסביר את הנוסחאות המתמטיות המסתתרות מתחת למכסה המנוע של החפיץ הקטן הזה. מספיק לי שבמחוון שעל השעון הרגיל (גרמין, פולאר, סאונטו ואפל) מופיעים הנתונים בצורה בהירה נגישה מאד. המספר מצביע על נתון בזמן אמת: כמה אנרגיה אתה מוציא במהלך הריצה, ובאיזה קצב אתה צורך את האנרגיה הזו. המדד נקבע על פי חישוב כמות ה"עבודה" המבוצעת ביחס ליחידת זמן נתונה.
דרך חדשה לתכנן את אימוני הריצה
עם מד הכוח אתה יכול לדעת במדויק את המאמץ המצטבר לריצה (RSS – Running Stress Score) ועל פיו לתכנן את האימון הבא, להבין את הריצה שהיתה ולהתכונן בדיוק כמעט מדעי אל המירוץ הקרוב. לא צריך יותר לנחש, יש מספר ועליו צריך להינעל. החיישן יודע לפענח את רוח הפנים ולשקלל אותה לנתוני זמן אמת, לא נבהל מהגשם, ויעיל על כל סוגי המסלולים.
יש לזה המוני יתרונות. כולל עדכון מיידי של היכולות לפי התפתחות האימונים, מסגרת תפיסתית אחרת והמון תמיכה אונליין. ויש גם חסרונות. טכנולוגית הספורט הפכה אותנו לעבדים נרצעים של נתונים מיותרים, גדג׳טים, זמנים, מדדים מוזרים, והשוואות בלתי נחוצות. הכל עולה כסף, הכל יקר. והריצה שכל אחד מאיתנו, בלא יוצא מן הכלל, חווה בגיל שנה ומשהו, איבדה לא מעט מהטבעיות והזמינות שלה.
ברגעים הראשונים האלה של הטכנולוגיה החדשה לא ברור מה עתידה. האם היא תעלם כמו מד הצעדים של שנות השמונים, תישאר בתור פוד מתוחכם העובר מנעל לנעל, תוּבנה לתוך נעלי הריצה, או שתשתלב בטיבעיות בכל שעון, כמו בפולאר Vantage V.
כן מאמני היקר, אני בול עץ מגושם. ואתה צודק, אתה יודע טוב מאד מה נכון לי. עובדה: ההשוואה בין תכנית האימונים שלך לבין התוצאות על פי ה-STRYD חופפת כמעט לחלוטין. אתה גם קופסה?
קודם כל – הספק ולא כח, זה המדד שהפוד מייצר.
שנית – זה שיש מדד חדש לא אומר שלא צריך מאמן או תוכנית אימון, זה רק אומר שאפשר לדייק את האימונים והביצוע. נכון הוא שהמאמן צריך להכיר את המדד החדש.
וכאן לדעתי טמון הפער – הידע עדיין לא מגובש מספיק לגבי ״מה עושים עם ההספק הזה???״, יש גישות שונות למאמנים שונים והידע עדיין מתגבש.