לעיתים קרובות אנחנו מגלים שטוב לנו רק בדיעבד, כשפתאום נהייה טוב פחות. יש משהו במבנה ההכרה שלנו שמגיב בעיקר לשינויים ולכן כאשר המצב סתם יציב או אפילו מדרדר אבל בכיוון צפוי אנחנו כמעט ולא מגיבים לכך. הטור של אור

מאת:אור

מה יותר גרוע מלראות את הפנים של אירית הדיאטנית מודאגות בגלל שעליתי במשקל? לראות את הפנים של אירית הדיאטנית מודאגות בגלל שירדתי במשקל.

אחרי שהגעתי למטרת המשקל הרצויה עברו המפגשים שלי עם הדיאטנית למתכונת של מפגשי מעקב. היה לי ברור כיצד מפגשים אלה צפויים להראות, אני מגיע פעם בשבועיים אחרי שלא מילאתי את יומני האכילה שלי, עולה על המשקל, מגלים שהשמנתי בקילו או יותר אירית נראית מודאגת אני ננזף על כך שעליתי במשקל, וחוזר חלילה עד ההגעה למשקל שאיתו התחלתי את הדיאטה, אי אז אירית הדיאטנית אמורה להרים ידיים בייאוש, ולעבור לצריף בשדה בוקר.

איור: גגו עשת

אלא שבשבוע שעבר התסריט השתבש. השבועיים שקדמו היו מהסוג שמתנגד לכל תכנון. בביתנו התנהל שיפוץ, וכמו מרבית השיפוצים הכל התחיל עם תוכניות משורטטות ובמהרה הפך לערמות של חול ואבק, לנדודים בין בתי חברים ולחתולים שפונים אליך רק באמצעות שליחיו של יצחק קדמן. אבק ההריסות שהתרומם באוויר נחת בשכבה עבה על תוכנית האימונים, על האכילה המסודרת ובאופן כללי על כל זיז קטן של יציבות בחיינו. השבועות עברו כמעט בלי ריצה, את אימוני הבוקר החמצתי כשחיכיתי לשיפוצניקים שיבואו, ולאימוני הערב לא היה לי כח כי קמתי מוקדם לחכות לשיפוצניקים. המאמן השלים עם הפגרה הכפוייה באמירה שהיא נחוצה על מנת לבנות תיאבון לאתגר הבא אחרי ההישג במירוץ גלעד.

לאוכל לא שמתי ממש לב, אכלתי מה שהיה בהישג יד או שירות משלוחים. המשקל עליו נהגתי לעלות בתדירות גבוהה בהרבה מהמומלץ אוחסן מתחת לכמה ארגזי ספרים, כך שעד לביקור אצל אירית הייתי בעלטה גמורה.

ואז הגיע הביקור אצל אירית. מבט תוהה שלה בכניסתי, מנסה לאמוד את משקלי ולהעריך האם רזיתי או השמנתי, ולצרף את הרושם הראשוני למידע שכבר הפיקה מיומני האכילה המעטים ששלחתי, ואז עליתי על המשקל. בפעם הראשונה מאז שהתחילו המפגשים שלנו מבלי שידעתי למה לצפות. הספרות הדיגטליות התחלפו עד שהתייצבו על שלושה קילו פחות מהפעם שעברה. עמדתי על המשקל מחייך בשביעות רצון עד ששמתי לב שאירית נראית מודאגת, ומיד נדבקתי גם אני בדאגה.

"סרטן" אמרתי ספק בשאלה ספק בקביעה, בוחר כרגיל את האפשרות הסופנית ביותר, שלאחריה כל אבחנה תהייה בבחינת בשורות טובות. לצערי אירית לא מיהרה להאשים את תאי הגוף שבגדו באובדן המשקל, ונטתה להטיל את האחריות על האורגניזם כמכלול כלומר עלי. על פי אירית סביר שהדיאטה המהירה שלי לא נובעת ממחלה סופנית ובו זמנית היא אינה ביטוי לשליטה עצמית מרשימה, אלא דווקא עצלותי, שבשילוב עם אכילה לא מספקת גרמה לגוף שלי להשיל מעליו במהירות שרירים שנבנו בעמל רב. מאז אותה פגישה אני מתקשה להנות מהתייחסויות למשקל שלי. כל מי שפונה אלי ומציין שרזיתי נענה בפנים רציניות ובאזכור כי הדיאטנית טוענת שרזיתי יותר מדי, ושיתכן שיש לי מחלה סופנית.

זהו מלכוד מטריד, שלא לאמר פרדוקס, בו אני רוצה לא להשמין, ובו זמנית חושש מכך שלא אשמין. המלכוד מתרגם לפרצי אכילה כדי לעצור את הירידה ובין לבין הפוגות בהן אני מנסה לחזור למוטב וחוזר חלילה. בימים קשים אלה אני נזכר לא אחת בציטוט המיוחס להוגה החשוב בארט סימפסון:
"you are damned if you do you are damned if you don't".