מאת:אור
לפני שבוע נשלחתי על ידי המאמן לבצע הערכת מצב להתקדמותו של פרויקט המהירות שלנו עד עכשיו. השעה היתה שבע וחצי בבוקר קיצי, עם עוד מאתיים שמונים רצים מסביב זינקתי לעבר מעבר צר מדי בין אצטדיון הדר יוסף וגדת הירקון, רצתי חמישה קילומטרים בשטח המישורי של הפארק, שהסתיימו בחצי הקפה בתוך האצטדיון, אחרי עשרים ואחת דקות ועשרים ושלוש שניות. מכאן, שהמהירות הממוצעת שלי לחמישה קילומטר בתנאים המתוארים היא של ארבע דקות ושש עשרה שניות לקילומטר.
בעודי רץ את אותם מאתיים המטרים האחרונים שמעתי את הכרוז קורא בשמה של אחת הנשים הראשונות המגיעה לקו הסיום. התמלאתי סיפוק על כך שאני מהיר כל כך שנכנסתי לעשירייה הראשונה, עד שנזכרתי כי אני לא אישה, קביעה שדחקה אותי למקום השבעים וקצת. האכזבה על צניחתי בדירוג בשל אפלייתי על רקע מיני הציפה לתודעתי את נושא החלוקה על רקע מיני הנהוגה בעולם הריצה. מדוע עלי לשאת כמשקולת מכבידה את ההבדלים האנטומיים במבנה אברי הרבייה שלי, תהיתי אז. מדוע זה לגיטימי שאחלוק קטגוריה עם גבר הגבוה ממני בעשרים סנטימטר, ובהתאם צעדיו גדולים בהרבה משלי, אך לא עם אישה בגובה זהה לשלי.
אמנם בתחומים רבים מקובל כיום העיסוק בהבדלים מגדריים, וגם בתחום הספורט קיימות תחרויות ייחודיות לנשים דוגמת טריאתלון הנשים שהתקיים לאחרונה, ואף באתר זה מוקדש טור לנשים בעולם הריצה. עם זאת, עצם קיומה של החלוקה אינו הופך אותה למוצדקת. האם ההבדלים האנטומיים בין גברים לנשים בתחום הריצה גדולים יותר מהבדלים אנטומיים אחרים, שאינם מבדילים בין המינים אך גורמים לכך שיהיו רצים מהירים יותר מהאחרים.
האבחנה בין גברים לנשים נחווית כזרה לתחום הריצה דווקא בגלל שבתחום זה רב הדמיון בין המינים, ולעיתים קרובות תכונות שמזוהות בחברה כנשיות תמצאנה אצל גברים לא פחות מאשר אצל נשים, ומצד שני תכונות שמתויגות כגבריות יזכו לביטוי המלא ביותר שלהן דווקא אצל אלה שעל פי האנטומיה שלהן הן נשים. נדמה שאפיוני אישיות כמו תחרותיות ורצון לנצח בכל מחיר, תכונות שבעבר היו בעלות ייחוס גברי, ניתן למצוא אצל רצות לא פחות מאשר אצל רצים. מצד שני העיסוק בגוף, בתזונה, בביגוד ובהופעה החיצונית שהקלישאה מייחסת לנשים, מאפיין רצים כרצות. השיחות שמתנהלות על נעלי ריצה במקלחות הגברים היו מביכות ברמת המשוקעות הרגשית וההתעמקות שמתקיימת בהן אפילו את קארי ברדשו וחברותיה.
"איך הם יודעים שאני רץ ולא רצה?" אני שואל את עצמי, השם שלי מתאים לשני המינים. שיער ראשי הפרוע יכול להלום קבצנית באותה מידה שהיה הולם קבצן. מבין זוגות הטייטס שלי דווקא אלא שמוגדרים כטייטס לנשים נוחים לי יותר, בגזרתם הרחבה סביב האגן, מאשר אלה הגבריים. לגבי שיער גופי, אמנם איני מורט את שערות רגלי, אך מה בכך? לכל היותר היה בו כדי להעיד על השתייכותי למחנה פמיניסטי כלשהו. הרי דווקא רגליהם של הרצים המהירים ביותר, ובכללם אנשי הברזל, ובראש ובראשונה אלה של המאמן , חלקות מקרקפתו של צבי ינאי.
גם הבדלי היגיינה אישית שבחיי היוםיום לעיתים יבחינו בין המין שמדיף ריח למין שמדיף ריח טוב, אינם קריטריון שמייצר אבחנה ברורה בין רצים לרצות. בעניין זה נדמה שדי אם אזכיר שאת התשובה "מנגבים בחולצה" לשאלה "מה עושים כשיש גודש באף בזמן ריצה?", קבלתי מאישה.
לאחרונה היה נדמה לי שגיליתי את אותו הדבר המבחין בין רצים לרצות. הבדל זה דווקא קשור להרגלי הלבוש, אך מהצד של ההתפשטות. "ריצה בלי חולצה"- ההרגל לפשוט את החולצה במהלך האימון או בסופו הוא הרגל גברי לחלוטין, טרם נתקלתי באישה שחלקה אותו. סביר כי הדבר קשור במיניות החזה הנשי שאינה מיוחסת לזה הגברי. עם זאת גם התקדמות זאת אין בה כדי לפתור עבורי את התסבוכת ברמה אישית, שכן אני נמנה על אותו מיעוט של גברים שסבורים כי העולם יהיה מקום טוב יותר אם יישארו עם חולצתם לגופם.
מכיוון שבעונה הנוכחית אני מתמקד במהירות הריצה שלי איני יכול שלא לתהות, האם גבר שרץ לאט הוא נשי יותר מגבר שרץ מהר, והאם כאשר אישה רצה מהר יותר מגבר האם הדבר אומר שהיא גברית ממנו? האם כאשר המאמן קבע את מטרת המהירות, הוא למעשה התכוון שהמטרה היא גבריות, ובעיניו הבעיה אינה איטיותי אלה גבריותי החסרה?.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: mailto:[email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
