מאת:אור
אני לא רץ יפה. זה מעציב אותי במיוחד כי יש רגעים שבהם אני דווקא מרגיש שאני רץ יפה. אלה רגעים של תחושת התעלות בהם נדמה לי שכל חלקי הגוף מחליטים לזמן קצר להשהות את המחלוקות ביניהם. רגעים שבהם אני מרגיש שאני ממש נישא על כפי ההרמוניה הפיסית. לרוב אלה יהיו אותם רגעים שבהם אני אחלוף על פני המאמן אחוז בשרעפי הנשגבות, והוא יעיר הערה קטנה כמו "אתה רץ כלפי מעלה במקום לרוץ קדימה", הערה קטנה שתספיק כדי להטיח אותי ללא בולמי זעזועים על קרקע המציאות. כפי שציינתי אני עדיין לא רץ יפה.
לפני כשבועיים הכריז המאמן על פתיחת עונת הריצות הקצרות באצטדיון. במקום אימונים במקטעים של שניים שלושה קילומטר, עברנו לריצות קצרות שהארוכות בהן של שמונה מאות מטר, והקצרות ממש הן מאה מטר. הריצות הקצרות מחמירות מאוד את המאותגרות האסתטית של הריצה שלי. בריצה ארוכה אתה צפוי להיות מזיע ועייף, ואם חלף מספיק זמן מאז הזינוק אפילו טלטולי גוף על גבול הפרכוסים האפילפטיים יתקבלו בהבנה. אבל בריצות קצרות הסיפור שונה לחלוטין. הריצות הקצרות הן המקבילה בעולם הרצים להליכה על מסלול הדוגמנות. כמו שאיש אינו מצפה מהדוגמנית ללכת כמו דוגמנית בכל רגע ורגע מחייה, אך בהחלט יצפה להליכה יאה על מסלול התצוגה, כך גם בעולם הריצה תתקבל בסלחנות העובדה שבמשך ארבעים ושניים הקילומטרים של המרתון יהיו גם רגעים מכוערים, אבל לא בארבע מאות המטרים של הקפת האצטדיון.
מאז שהתחלתי לרוץ באופן מסודר דברים רבים השתנו, אני יכול לרוץ רחוק יותר ומהר יותר, ולאחרונה אפילו גופי התחטב מעט, אבל הריצה נשארה לא יפה. זה מתחיל ברגליים, אני רץ כבד, פסיעותי רועשות, אני לא דורך על שתי הרגליים במידה שווה, הצעדים שלי קטנים מידי, איטיים מידי וכשאני מתאמץ הם גדלים כלפי מעלה במקום למרחק. בדרך אפשר לעצור לרגע בברכיים ולהזכיר שהן פונות החוצה במקום פנימה. משם נמשיך לגב והצוואר. אני רץ כפוף, רוכן קדימה, וזאת בלי להזכיר את רכינת גופי כלפי הקרקע בעליות, שהחמירה עד כדי כך שאני מועמד מתאים לככב בהפקה הבאה של הגיבן מנוטרדם, כזכור טייץ כבר יש לי. ונעבור לידיים, הו הידיים. הן נוקשות, ובקושי זזות ואני עדיין בחלק הטוב. כשהן כבר זזות, הן נעות עם תנועת הרגליים במקום לכיוון הנגדי לה, וזה במקרה שהן לא זזות לצדדים בתנועה סיבובית, שגורמת לי להראות כמעין וונדרוומן ברגע החלפת התלבושת. אמנע מלהרחיב על אותו יום לפני כשבועיים, כשלקראת סופה של ריצה קצרה לשמונה מאות מטרים, ואחרי שהשארתי מספר מתחרים מאחור, חוויתי התרגשות עזה כל כך שמבלי משים התחלתי, על פי עדויות, לנופף בידי מעלה מטה, כך שהמאמן גוון תהה בקו הסיום האם אני מנסה להמריא. הראש גם הוא לא משפר את המצב, כשאני ממש מתאמץ אני נוהג להניע אותו כמטוטלת מצד לצד, ועל הבעת הפנים שלי באותם רגעים אינני האיש להרחיב את הדיבור, אבל מהתגובות שאני מזהה בסביבתי, אני מבין שלא מדובר במחזה מרנין.
חשוב לי להדגיש שאינני מקבל את כל שנכתב לעיל כגזירה משמיים, אני דווקא מנסה להתמודד. להרים את הרגליים ולהנחית אותן ברכות, לשחרר את הידיים ולהניע אותן בקלילות, אבל אינני מצליח לעשות את הכל ביחד. למרות הכל אני לא רץ יפה, אבל אני רץ, בינתיים אני נאלץ להסתפק בזה.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
